כן, עוד פוסט עצוב (עד שאני מעדכנת זה עצוב ומדכא. יופי, אני!)
יש לי חלומות על מוות, אני כל הזמן חושבת על איך להרוג את עצמי ואני גם נמצאת בסיטואציות בהן נח ביותר להיהרג בשנייה (וזה גם עובר לי במח באותו רגע.) למשל, הכביש, והמכוניות הכל כך מהירות... והיום הייתי בנגב ועלינו על ההר, ליפול הייתה לא בעיה, וגם הייתי האחרונה... יכולתי ליפול והנה המוות ההוא. אני שוב מתחילה עם ההתקפים המגוחכים עם הבכי, והמורה לביולוגיה שמה לב לזה ולקחה אותי לשיחה ופשוט בכיתי לה. אמרתי לה ״אני לא מסכנה״, אבל אני לא אתפלא אם היא תחשוב שאני כן (ואני ממש לא). אני מקווה שהיא לא תיקח אותי כילדה מסכנה.
זה התחיל להשפיע בהתחלה על הלימודים- לא הכנתי שיעורי בית, הייתי עייפה יותר, ולבסוף בזמן מבחן לא ידעתי לענות על שום שאלה וכבר יש לי שני אפסים בתנ״ך ובהיסטוריה. אחרי זה גם המצברוח שלי הושפע- לרגע הייתי שמחה וצוחקת ורגע אחרי מדוכאת ועייפה תחת. המורה לבי׳ שלח אותי ליועצת למרות שאמרתי לה שההסטוריה שלי עם יועצות ופסיכולוגיות הוא נוראית, ויש לי שיחה איתה מחר. מה אני אומר לה? אין לי מה לומר לה, הבעיות שלי הן לא עניינה. המורה לבי׳ שאלה אותי ״את מדברת על זה עם מישהו?״ ואמרתי שלא. אם אני כבר אומרת- זה כאן, והן לא צריכות לדעת שיש לי ״יומן רשת״ או בלוג. אני כל כך עייפה בזמן האחרון, שישר כשאני חוזרת הביתה אני נרדמת.
אני חושבת שכל זה קורה בגלל שהמסיכה מתחילה להתפורר... היא כבר נסדקה, ועכשיו היא נעלמת אט אט, עד שאשאר רק יצור קטן ומוזר שכולם יפחדו ממנו. טוב, לפחות נהניתי היום. ידיד שאני מאוד אוהבת מאירלנד בילה איתי היום בנגב, הוא כזה מאמי. נהנינו מאוד. היה גם אוכל טוב, ונוף מרהיב. ברגע שאגיע הביתה אעלה תמונות של הנוף.
עד כאן, בתקווה שישתפר המצב הנאחס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת