| 2/2014
רגשות ולשחוט- מונולוג, שני קטעים ושיר
נעלות-מונולוג (הקטע אמור להיות הומוריסטי, לפחות נסיתי :/)
מכיוון שאני כל כך אדיבה ובידי זמן פנוי, הגעתי אליכם, פשוטי העם, יחד עם עוזרי נעל ועבדי הנאמן נעלה, בכדי ללמדכם את תורת הנעלות המקודשת. הס, הס, אני מודעת להתרגשות. אל דאגה! עוד מעט תדעו את טעמה של הנעלות. קודם כל, ניקח מתמודד מהקהל. כן, אתה שם! אתה בדיוק! עלה בבקשה לבמה. מהר יותר. שב פה בבקשה. (מקישה באצבעותיה) נעל! החלף חולצתו הבלויה בחולצת פסים מכופתרת ולבנה, המשעממת מכולן! (נעל בזריזות מחליף בין החולצות, המתמודד נע באי נוחיות). ראו! תפארת לאור יום, נעלות של בוקר. מריחים זאת? זוהי הנעלות שבאופק! ראו כיצד חולצה זו מעלה את עמדתו של אותו אדם, כיצד הוא נראה גבוה ומשעמם, אף גבוה מכם! שימו לב ליופי שבנעלות! לשם הדוגמה השנייה אבקש מתמודדת מהקהל. את שם! חיש קומי ועלי אלינו. קדימה, מהר יותר. (מקישה באצבעותיה) נעל! מרק שפתייה באדום בוהק, לטף לחייה בפודרה ורודה ומנצנצת, כמובן, אם יש צורך שייף את שינייה הצהובות עד שלובנם יבצבץ ויעיר, ואל תשכח את הגבות למרוט-ולאשפה! (נעל בזריזות נכנס לעבודה, מתקתק כשעון את האיפור על פניה של המתמודדת המבויישת). ראו! כיצד פניה זוהרות בחושך אנשים, תפלה לא תהיה עוד, ראו את עורה החלק מקמטים המבטלים את הנעלות. ראו את שפתיה השמנמנות, שנעשו נעלות ומוכנות לנשיקת דוכס, ואף ליותר... הבחינו בעליונותה, אם זאת בצניעותם של בגדיה ההורסת את אווירת הנעלות... לדוגמה שלישית אזמין מתמודד נוסף. נערי, כן, אתה שם! שיערך המקורזל לא יימלט מעיניי כה בקלות. עלה על הבמה! מקישה באצבעותיה. נעל לא שומע. מקישה שוב באצבעותיה בזעם, נעל לא שומע). נעעעעעעל!!! (נעל מזדעזע ומתקדם במהירות לגברת). כפי שאמרתי. נעל! הכן לנער כריך מלחם לבן, הכנס בו סוכר ושומן, חסה כמה שתוכל, וחיש שיהיה מוכן! (נעל באיטיות מכניס את מרכיבי הכריך בין שתי פרוסות הלחם, ובעייפות מחליק אותו אל ידי הנער. הנער מביט בכריך בגועל). מדוע הזלזול נערי? ראה, ראו כולכם! כריך העשוי מסוכר, שומן וחסה בלבד! הסוכר מייצג את היופי, השומן את הכח, והחסה, כמובן, את הנעלות! הרי שאין נעלה יותר מלאכול כריך עם חסה בלבד, לא כך? אינכם מסכימים אתי, קהל נכבד? קהל נכבד?
החברה ואני
חדר.
יש אותי, ויש את האש. אני משתמשת באש כדי לשרוד, וגם כדי להתחמם. האוויר עומד, יבש, מעלינו. אני והאש.
לפעמים אני מבשלת בעזרת האש, ואז מגיעה למסקנה שכן, הכל בסדר. אז אני מרשה לעצמי להתחמם בה, ובשנייה חוטפת כוויה. את פצעי אני מחבקת בגופי, טומנת אותו עמוק בתוכי ולא נותנת לעצמי לסמוך שוב על אותה אש. אם אתן לעצמי להתחמם בה, כיצד אדע שלא תכווה אותי שוב?
אבל בלי האש לא אוכל להתקיים. לא אוכל לשרוד.
אם אצא מהחדר, לא אוכל לשוב עוד.
חילופי תפקידים-אני ואמא
לנשום. לנשום. היא עטפה את הלב הקטן בצעיף המשי שלה. ניחוח ורדים הורגש באוויר, אף על פי שהייתה עדיין כלואה בתוך המרתף החשוך. הלב עוד פעם בידה, מנסה למצוא את אדונו, אך לשווא. הוא החל לרטוט ולהאט את קצב פעימותיו. היא החליקה את הגוש לחיקה ועצמה עיניה בחוזקה-מקווה שהכל רק חלום. אבל ריח הורדים היה כל כך ממשי. כל כך ממשי עד שהרגישה את קוציו של ורד חורטים בלחיה ובגבה, מנסים להגיע אל הלב הקטן והמסכן שהחל להכחיל כמעה. דמעות נשפכו מעיניה כנהרות דקים, כמה השתדלה להפסיקן. ידיה רעדו בעודה מחבקת את עצמה ומנסה לגונן על הגוש חסר החיים שישב בחיקה. ״אולי זה בכל זאת חלום,״ היא רצתה שכך יהיה. אבל רצונות לא תמיד מתגשמים.
גינה כחולה בחלומי-שיר בחלומי אני רואה אולי הולכת שקטה בין ענפים כחולים הם כל כך כחולים על אדמה רטובה.
בחלומי אני רואה מבצבצים מאגם שקט פרחים כחולים הם כל כך כחולים האם זו הזיה?
טם טה דם גינה כחולה יש לי מתחת למרפסת בחלומי הרם טם טה דם שתי ציפורים כחולות מקננות לי אחת שרה ואחת שקטה קולה נדם.
דם דם דם דה דם דם דם דם דם דם דה דם דם דם.
בחלומי אני יושבת ליד שולחן קפה, הוא צרפתי והוא כחול כל כך כחול על המרפסת.
בחלומי אני שותה אך עוד צמאה למשק פרפרים כחולים לא כל כך כחולים בין שמיים כחולים.
טם טה דם גינה כחולה יש לי מתחת למרפסת בחלומי הרם טם טה דם שתי ציפורים כחולות מקננות לי אחת שרה, אחת שקטה קולה נדם.
דם דם דם דה דם דם דם דם דם דם דה דם דם דם.
בחלומי אני נשענת על מעקה של המרפסת ורק כחול כל כך כחול בעיני.
בחלומי אני נופלת ממעקה של המרפסת אל הכחול הפך שחור בעיני.
טם טה דם גינה כחולה יש לי מתחת למרפסת בחלומי הרם טם טה דם שתי ציפורים כחולות מקננות לי אחת שקטה, שנייה שקטה קולן נדם.
דם דם דם דה דם דם דם דה דם דם דם דה דם.
מקווה שאהבתם (: באהבה, | |
בוקר טוב!
נשארתי כל כך הרבה זמן ערה ולא הלכתי לישון. יש היום מבחן. מקווה שהכל יהיה בסדר 
אני עורכת את הסיפור של "סיבה לנסות". גייסתי לעצמי עורכת (חברה, אבל בעניין הזה זאת עבודה רצינית! [פרצוף צוחק]) והיא עוזרת לי לקלוט כמה חורים בעלילה יש לי, כמה הדמויות לא מספיק עגולות (ראו "דמות עגולה" בויקי) וכמה דמויות מסויימות ממש לא נחוצות ורק עושות בלגן רציני שקשה לי לתקן. אני בחורה שאוהבת שמתקנים אותה, כך שזה פשוט כיף אדיר להחליף מיילים על עורכת ולתקן ולשפר! כשפרק ראשון יהיה מוכן אני מאוד רוצה לפרסמו כאן, לקבל תיקונים גם מכם, אם תסכימו...
אם לא אמרתי עדיין- אני וחברה מאוד טובה מתכננות על קומיקס ברצינות (היא כותבת את הסיפור והטקסט, מטפלת בפאנלים ובסידורם וצובעת במחשב ואני מציירת על הדף הרגיל). אנחנו בבניית דמויות שהן מעולות לדעתי (אבל אנחנו שונאות כמעט את כל הבנות שם #למה אני תוהה) ומתאמנות נונ-סטופ! יאללה לעבודה!
אני מתכננת לפרסם קטע כתיבה בהמשך, לא כתבתי אחד חדש כבר הרבה זמן. וידוע שאני גם לא הכי פעילה....
-אין זמן
-אין אינטרנט
-ספר
-ציוריים
וכל אלה
= התעצלות כרונית.
זהו, זה סיום שבוע הולנטיין! אני מוסרת אהבה ושמחה בעיקר למי שחושב שנשאר לבד.
נ.ב- הציור המצורף הוא על החתולים המאוהבים שלי. גברים במלוא המילה!
אוהבת, שלכם,
| |
יום הולדת, עלייה וירידה, ואז חיוך
שלום.
שלום.
שלום.
מלאו לי שש עשרה מלפני כמה ימים, בתחילת החודש, אני עדיין לא מבינה מה ההבדל בין היום שלפני ליום שאחרי. לא השתפרתי בשום דבר, לא השתנתי (בגדים? רעננות? זה נחשב?) ולכן אני גם לא מבינה מה צריך לחגוג בדיוק. אוקי, נולדתי לפני שש עשרה שנה בהחלט, אבל זה לא אירוע שצריך לשים עליו דגש. לדעתי.
חברותיי ארגנו מסיסה קטנה-זה היה דווקא נחמד, אבל אם היה משהו גדול הייתי קצת מתעצבנת. לכן לא חגגתי השנה עם המשפחה וההורים.
קראתי ספר מצויין, אני ממליצה אותו - ״גנבת הספרים״. הוא מ ע ו ל ה. פנטסטי. עדיין מלווה אותי בכל מקום (במיוחד שטף הקללות בגרמנית). הספר מספר בעצם על ליזל ממינגר, ילדה שגרה בשכונה גרמנית קטנה וענייה בזמן השואה, וכיצד היא מסתגלת ועוברת את קשייה. במיוחד את האבודות. רק מזהירה- הספר כולו מלא בטיזרים (כלומר, רמזים די גדולים לסוף) וכמובן שהמספר-הלא הוא המוות בעצמו-עושה זאת בכוונה. למה? תקראו ותבינו.
בכל מקרה. בפוסט הקודם, שהיה לפני די הרבה זמן, הזכרתי שאני הולכת להיפגש עם היועצת. ובהחלט נפגשתי. היא שלחה אותי לרופא משפחה כדי שישלח אותי לפסיכיאטר, ועכשיו אני ממתינה לפסיכי. אם אצטרך כדורים, הרי שיתנו לי אותם. ואני חושבת שאני צריכה, אתמול זה די הובהר לי שזאת לא רק תקופה-מה שקורה לי.
חברה מאוד טובה שלי, יש לה פיפלפוביה (פחד ממספר עצום של אנשים באזור אחד). בכל מקרה, היא הייתה מעוצבנת באותו יום, מותשת מפני שעשינו את ההליכה של החיים שלנו במכתש הקטן, והיא צרחה עליי. זה גרם לי להיעלב, כלומר בחרתי להיעלב מזה. כשארוחת הערב הייתה מוכנה עלינו כל השכבה (300) לחדר האוכל, והרגשתי נורא. עצובה. מדוכאת קצת. לא הייתה לי שום סיבה. לפתע שמעתי את חברתי יוצאת מהחדר יחד עם החבורה שלנו, כשהיא משתעלת והמורה מלווה אותה. הצטרפתי. אני הרי חברה שלה, לא? עליי לעזור לחברה שלי. אבל הבעיה היא שראיתי אותה רועדת, משקשקת, משתעלת, ובמקום לדאוג לה כמו כולם וללטף אותה ולהרגיע אותה הרגשתי כל כך אדישה ואפילו קצת טוב, שקרה לה משהו. ואז כשקלטתי את זה הייתי חייבת לברוח, כשאף אחד לא הסתכל. הן בטח גם לא שמו לב שנעלמתי. הרגשתי כל כך רע על המחשבות האלה וחוסר הרגישות שלי, וכמו מטומטמת בכיתי בשירותים, ללא קול, שאף אחד לא ישמע. אף אחד לא יידע על זה, אמרתי לעצמי. האשמתי את עצמי, וזה גרם לפרץ דמעות נוסף, חמים על לחיי שהיו קרות.
המקרה הזה אתמול לימד אותי שזה פשוט לא יעזוב אותי, לפחות לא בזמן הקרוב. אני מפספסת את הכיף שלי בגלל דברים דפוקים כאלה, ואני ממש לא מסוגלת להסכים לכזה דבר! GET BETTER,ME!
התקלחתי עם אותה חברה. בעירום מלא. אני יודעת, אני נשמעת קטנונית ומפונקת, אבל לפעמים כשאתה מתקלח אתה לא בדיוק רוצה לראות את הגוף של הפרטנר השני למקלחת, או שהוא יסתכל בך (במיוחד אם לאותה חברה יש גם נטייה לבנות. אני לא נגד לסביות ובי והומוסקסואלים כמובן, אבל לא במקלחת). זה היה כל כך כל כך מביך ולא נעים, חדירה לפרטיות שלי. אבל עברנו את זה.
הפולניה קנה לי שרשרת ליום ההולדת, היא נחמדת. היא עצמה כחולה, והתליון כסוף בצורת שפירית.
אני כל כך עייפה. פיסית ומנטלית.
שלכם פעם במיליון שנה (ייתכן ואני דינוזאור),
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת