The Flying BooBs

יום חם.

אנשים בוכים.

גופה מכוסה בקטיפה שחורה.

רבי ממלמל מילים לא חשובות.

נאום שלי שנקרא על ידי אבא, נאום של אמא ונאום של מיכאל, סוג של בן דוד.

עוד בכי.

להישאר חזקים?

הגופה שלה נגררת באלונקה וכולנו אחריה כשיירת כבשים

"10 שנים מטונפות," אני ואחי מחזיקים ידיים.

מגיעים לקבר, האדמה סביבו

יבשה

כתומה

דם?

מלמולים נוספים של רבי שמן.

מתבקשים ארבעה גברים בכדי לשאת את הגופה.

היא מונחת בתוך הקבר, מעל גופתו של סבא.

חצאים שהופרדו וכעת התחברו בחזרה.

מילאו את הקבר באדמה

אנשים זקנים שרצו לקפוץ פנימה,

ולהיעלם.

להישאר חזקים?

אמא עם חברותיה,

אני עם אחותה של סבתא

שלא הפסיקה לומר, "את היית האדם האחרון הכי חשוב לה."

עוד בכי,

זיעה,

יום חם.

ואז

תקופה תמה

והכל השתתק

ופרחים על הקבר

חתמו את הכל.

אני קמה בבוקר בידיעה שאת לא שם. לפעמים אני לא יודעת. לפעמים את חולפת במוחי ולפעמים מעולם לא היית שם, מעולם לא ראיתי אותך נקברת תחת אדמה יבשה, ומעולם לא עזבת.
לכל אחד ההתמודדות שלו. ההדחקה היא ההתמודדות שלי, והסיגריות הן ההתמודדות שלה. היא מעשנת הרבה, יותר מבדרך כלל, כאילו היא מחפשת את האוויר לנשום, כאילו העשן מערפל את חושיה והיא אוהבת להיאבד לתוכו.
המוות עף מעליי. הוא צופה בי. לוחש לחישות. מחכה לצעד הבא שאעשה. אני לא נותנת לעצמי ליפול, אך אינני מצפה לנצח. המוות תמיד מנצח.
את יודעת יותר טוב ממני, לא כך, סבתא?
היא עדיין עם הסיגריה בפה. שואפת רעל, נושפת חומצה. משחקת עם הצעצוע המרגיע בידיה, צוחקת, נכנסת הביתה ולוקחת כדור נגד דיכאון. כן, כל אחד מתמודד בדרך שלו.
ומה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלצפות?
העשן חונק אותה, היא לא מודעת. המוות יבצע שח, והמשחק נגמר. היא אף פעם לא מודעת, וחרף ההזהרות שלי, חרף נסיונותיי להצילה מהנפילה, היא ממשיכה. וסיגריה בידה. ועוד אחת. זה אף פעם לא נגמר.
וכך היא עושה את הצעד הלא נכון. המוות מחייך לה, ואני מאיימת בשבילה, לא אתן לו לעשות את הצעד שלו לעברה.
אבל המוות תמיד מנצח.

הנה הציור

הוא ורוד

לא הייתה לו בעיה עם זה

וכן

האף שלו בהחלט גדול.