The Flying BooBs

עוד בלוג שהגיע לקצו. אני לא מאושרת. אני מרגישה חרא.

אני מרגישה גם שהזמן של הבלוג הזה תם ונשלם, אין מה להרחיב או לשפר והגיע הזמן לשכוח.

תודה למי שעקב. למי שדיבר אתי. למי שעזר ושנתן לי את היכולת לעזור, אפילו קצת.

תודה רבה לישראבלוג, שנתן לי מקום להתבטא ולומר את מה שאני רוצה ושבכלל קיים, הוא הציל אותי רבות. אני גם מאחלת לו מזל טוב לרגל שנת ה-13 באינטרנט, מאחלת שימשיך לפעול- רבים כמוני ועוד יותר ממני צריכים אותו.

וזהו... התנתקתי מהכל ועכשיו גם מפה.

אוהבת המון ולא אשכח דבר.

Lady Q

אני יושבת בחדרי, לידי המאוורר הקטן ומולי המסך הענק (אגב מחשב חדש. אני כל כך שמחה. באמת, זה ממש כיף.)

ואני לא יודעת מה לכתוב.

אני רוצה לכתוב.

כל כך רוצה.

אבל זה לא יוצא ממני.

אני אקום עכשיו מהכיסא, אכבה את המסך, אנתק את המאוורר הפצפון מהחשמל ואצא מהחדר. 

אנקה קצת את הראש מ... מהכל.

אני לא אשמה.

אני לא מתכוונת. באמת שלא.

אני לא מתכוונת להרוס הכל, אני לא מתכוונת להוריד להם את המצב רוח.

אני לא מתכוונת לפרוט להם על העצבים ולא מתכוונת להעציב אותם.

אני לא אשמה. באמת.

למה הם ממשיכים לחשוב ככה? למה כל פעם כשקורה משהו רע, זה בגללי? אבל כבר אמרתי, לא?

אני לא אשמה.

97% אני לא אשמה.

אז מה. 

הם צריכים טרף קל להטיל עליו את האחריות. הם לא רוצים לחוש בעומס על כתפיהם הרפות, לא רוצים לחשוב שחס וחלילה זו אשמתם או טעות קלה. לא. זאת אשמת הנערה. זאת אשמתה.

אני אמנם לא אשמה, 

אבל זאת תמיד אשמתי.