 כינוי:
בת: 26
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2013
אייקון 2013- יש לי כישרון מדהים
אז אתמול הייתי באייקון, ויש מצב שגם היום אני אלך מתישהו~
זה היה אחד הימים הכי טובים שהיו לי בזמן האחרון. היה פשוט מדהים.
בהתחלה לא היה כיף במיוחד, כי היה ממש חם, ורציתי לתת שישה פתקים, כמו שעשיתי בכנס הקודם. יוזמה חביבה שלי. אבל הכנס היה כל כך דל באנשים שנראים נחמד שזה היה פשוט מפחיד.
אבל בסוף הצלחתי למצוא חמישה אנשים, וטל נתן פתק אחד במקומי.
הראשון, לבחור חמוד עם גומות חן שציירו באיזה דוכן,
השני, לבחור עם עצמות לחיים מדהימות, שזה כמעט הדבר האהוב עליי במראה של בנים,
השלישי, לבחור שעשה קוספליי לקפטן מקומיקס בשם רומנטיקלי אפוקליפס,
הרביעי, לבחור חמוד עם כובע וורוד,
והחמישי,
לבני. מי זה בני? את בני פגשתי בתל אביב לפני חודשיים בערך, וטל ואמה ניסו
לשכנע אותי להתחיל איתו, כי הוא היה ממש חמוד. אני סירבתי, כי אני פחדנית
רצח, ואז נודע לי מחברה שלי שקוראים לו בני ושיש לו חברה.
מאז, נתקע עליו:
בני בני ילד רע, לבני בני יש חברה.
קיצר, הבדיחה הזו הסתובבה בין החבורה הקרובה, ואתמול שוטטתי, ונשאר לי פתק אחד, וראיתי אותו. אז סגירת מעגל, פתק לבני~!
נעזוב לרגע את הנושא,
פגשתי שתי בלוגריות מדהימות, שאני ממש ממש אוהבת.
הראשונה היא, The Impossible Girl, שהכרתי לא מזמן אבל גיליתי שהיא באמת בנאדם מדהים, (והיא עשתה קוספליי לקלרה ^~^)
והשנייה היא, הומואית (!!!), שהיא בלוגרית שאני קוראת כבר מלא מלא מלא זמן, וממש ממש אוהבת אותה, וסוף סוף יצא לי לפגוש אותה  אופס יצאתי קצת פאנגירל. לא נורא~!
ו-ו-ו-ונתתי לה חיבוק, ואמרתי לה שהיא קסומה, ושיש לה שיער אדיר. ושהיא אדירה. אופס עדיין פאנגירל. לא נורא!
אז בעיקר שוטטנו, הלכנו לתחרות קוספליי, צפינו בזירת קרבות, ושכרנו חרבות בעשרה שקלים לאחת כדי להילחם גם, אמנם לא בזירה.
היה. כל כך. כיף. גיליתי שאני די טובה בזה, ניצחתי את כל מי שנלחם נגדי חוץ מאסייאתי אחד שאני לא מכירה, ופעם אחת שאמה הצליחה לנצח אותי.
זה פשוט כל כך כיף, הקרבות האלה! אפילו שזה מסובך רצח עם חצאית קצרה כמו שאני לבשתי. טוב נו.
אז, נחזור לפתקים. רציתי לדעת אם האנשים שנתתי להם את הפתקים העבירו אותם, ולא מצאתי את השניים הראשונים, אז ניגשתי לקפטן.
היי. העברת את הפתק?
אה, אמ, כן.
יופי! ~מסתובבת ללכת~
רגע, איך ידעת שקיבלתי פתק?
אני זו שנתנה לך אותו, גאון!
מאז הוא הסתכל עליי קצת מוזר. טוב נו.
הבא בתור, בני!
ניגשתי אליו,
היי! העברת את הפתק?
ל-לא, לא, עדיין לא, אבל אני אעביר, מבטיח!
נו, בחייך, אל תהיה מבאס.
לא לא, אני לא מבאס, זה רעיון ממש מגניב, אני אעביר!
יופי.
את התחלת את זה?
כן, התחלתי את זה בכנס הקודם.
את ממש מגניבה, זה רעיון ממש טוב
תודה!
ואז גררתי את טל משם כי הוא התחיל לעשות לי בושות.
עבר כמה זמן מאז, עברו כמה שעות טובות, ואני, פטיבר, אפיקוש, אמה, אורה, ואדוה ישבנו באמצע מגרש הכדורסל הפתוח שהיה שם, וסתם עשינו שטויות, וראיתי את ההוא עם הכובע הוורוד יושב לבד. אז ניגשתי אליו,
היי, תגיד, העברת את הפתק?
כן, בטח, ברור!
~מחייכת~ יופי, ביי. ~פונה ללכת~
אה, ו... ~אני מסתובבת~ תודה רבה. ~חיוך נבוך~
בבקשה ~מחייכת, וחוזרת לשבת עם החברים שלי~
פטיבר אמר שהוא ממש חמוד, והסכמתי, ואז הם ניסו לשכנע אותי להתחיל איתו. ושוב, כמו במקרה בני, לא הסכמתי. למה? כי אני פחדנית רצח. ואני כל הזמן חשבתי כמה הוא חמוד, אבל עדיין, פחדנית מידי. אחרי איזה שעה כזה, אותה אמה, אני, אדוה, ועוד כמה אנשים שהצטרפו אלינו, בילינו בריקוד הקרמלדנסן, בלי הפסקה, ואנשים לא כל כך הבינו איך אני לא מתעייפת מזה.
אז כן, אחרי שעה, אני רואה אותו מתכוון ללכת וטיפה מתאכזבת, אבל נו טוב, ואז הוא ניגש אליי (למזלי, לא רקדתי את הריקוד המטופש והמקסים הזה באותו רגע).
תגידי, בזינגה (כמה מקורי, לבשתי חולצת שלדון קופר שכתוב עליה בזינגה), את חשבת על הרעיון הזה?
אממ, כן, התחלתי אותו כבר בכנס הקודם.
אז רציתי שתדעי שחשבתי שזה רעיון ממש מגניב, ורציתי לשאול אם יש מצב שתוכלי לשלוח לי את הטקסט הזה איכשהו, כדי שאני אעביר אותו הלאה?
בטח, אין בעיה. איך?
אממ... אהה... אמממ....
פייסבוק?
כן! חכי, זה ארוך, אני ארשום לך ~מוציא פיסת נייר מהתיק ומתחיל לרשום~
יש לי שם, אתה יודע. לא בזינגה.
בשבילי את בזינגה. אז איך קוראים לך?
דנה.
דנה בזינגה... נחמד ~מושיט לי את הנייר~ אז תשלחי לי, זה רעיון ממש מדהים, תודה רבה. זה עשה לי חיוך על הפנים לכל היום.
ואז הוא הלך לדרכו.
ואני התלהבתי לחלוטין.
וכך נגמר לו הכנס, הגעתי הביתה בערך באחת עשרה, ואחרי ארוחת ערב והתארגנויות למיניהן, חיפשתי אותו בפייסבוק.
אז שלחתי לו בקשת חברות ואת מה שהוא ביקש, והתחלתי סתם להסתכל לו בתמונות.
אבוי, חברי, חשכו עיניי. הבחור עוד רגע בן 18.
וזה בדיוק הכישרון המיוחד שלי.
למצוא אנשים אדירים, שאני עלולה לחבב, אבל הבחורים שבניהם? תמיד יהיו בני 17 ומעלה, או גרים במרחק שעה וחצי ומעלה נסיעה.
תמיד. תמיד. תמיד.
למה זה תמיד קורה לי 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
