"אז עברתי על התמונות בפלאפון שלי, ומצאתי את התמונה הזו.
חח אתה נראה כאן כמו רוצח סדרתי קצת..."
-תמונה שלו שצילמתי בהפקות, לא אחת סטוקרית, הוא ראה שצילמתי-

"אממ סורי אבל מי זה? "

לא רציתי לשלוח הודעה
שלחתי הודעה
לא הייתי צריכה לשלוח הודעה
קורה -משיכת כתפיים ומבט ספק משהו ספק כלום-

כשרוצים לסגור את ישראבלוג,
אנשים לא מבינים שזה לא כמו כל דבר.
זה לא פינת חדשות, שיש בכל מקום.
זה לא אתר מתכונים, שיש בכל מקום.
זה לא אתר קניות, שיש בכל מקום.
זו לא רשת חברתית, שבתכלס? אפשר גם בלעדיה.

בישראבלוג יש אלפי משתמשים שזה הבית שלהם. כל החיים שלהם כאן, כתובים לפרטים.
תמונות שהם צילמו, סיפורים שהם כתבו, בכי, וצחוק, חיים טובים וחיים שהם היו מעדיפים לוותר עליהם, אבל עדיין כאן.
המקום הזה שמר על שפיות דעתי במשך לפחות שלוש שנים.

ורוצים לסגור אותו.
אני לא יודעת מה אני אעשה אם הוא ייסגר. אני באמת לא יודעת.

משום מה אני שוב משתמשת בציטוט משיר ככותרת
לא נורא!
אגב, הוא ממשיך להשמיט לי את המילה . לא באשמתי, זה ממש מוזר.
(זה ממש מבדר אותי שיש שם רפרנס לצלילי המוזיקה, בדיוק השיר שבסוף הפוסט)

רצחתי לעצמי את הגרון עם השיר הזה, אבל מעולם לא נהניתי יותר לשיר
פאניק את דה דיסקו זה נהדר

זה מכפר על היום הנוראי הזה.
בשעה הרביעית נגמרה לי הבטרייה (מתוך תשע שעות). הדבר היחיד שמחזיק אותי רגועה זה מוזיקה, ולא יכולתי לשמוע מוזיקה ככה.
אם יש משהו שגורם לי לחייך ללפחות שעה, זה ברנדון, ולא ראיתי אותו היום בכלל (זה חדש). כדאי להתרגל, אחרי פסח אני לא אראה אותו לעולם!
אה, ונוסף על כך, לא אכלתי מבערך שש וחצי בבוקר עד חמש אחה"צ, אז פחות או יותר מתתי מרעב.

אבל אחרי הרבה מוזיקה ושירה, המצב חזר למאוזן.
אז הכל בסדר! פלוס מינוס.

Day 24 – A song that you want to play at your funeral

לעודד קצת את באי הלוויה, אני מניחה?