הייתי כותבת על היום הזה, אבל לא היה משהו באמת מיוחד, וכתבתי יותר מידי על הימים שלי.
במקום זה, אני אכתוב על הדמיון שלי.

הדמיון שלי מאוד פורה ומגיע למקומות רחוקים וקרובים, מציאותיים וסוריאליסיטיים, תמימים יותר ותמימים פחות. מקומות טובים יותר וטובים פחות.
אם אכתוב כאן כל דבר שאני מדמיינת ביום אחד, זה יימלא כמה עמודי word טובים.
אבל, היום, דמיינתי דבר אחד, שפשוט עשה לי הרגשה טובה (כל עוד לא חשבתי על העובדה שהוא לא ייקרה לעולם).

ברנדון ואני בחדר שלו (שאין לי מושג אפילו איך הוא נראה). אני מתמחת ומפהקת, כי ככה אני תמיד נראית כשאני מנומנמת. אני מתלוננת לו שאני עייפה, ושאני רוצה לישון. רק לישון. אז הוא אומר ש... טוב, בואי נלך לישון. גם הוא קצת עייף ממילא.
אז הוא מוריד חולצה, כי בואו נודה באמת, אני מכירה שני בחורים שבאמת ישנים עם חולצה, ושנינו נשכבים במיטה הרכה שלו.
הוא כורך את הידיים שלו סביבי, מהודקות מעט יותר משנחוץ, אבל אני לא מעירה לו, כי ככה זה כיף יותר. זה גורם להרגשה בטוחה יותר, רצויה יותר. זה מרגיש ככה כאילו הוא באמת רוצה שאני אהיה שם ולא אלך.
והשיער הרך שלו מדגדג אותי, אבל זה נעים, אז אני לא מעירה לו, כי למה להעיר. הוא נרדם לפני, ואני כמעט מיד אחריו.
וכשאני מתעוררת, אני לא יודעת אם זה כבר בוקר בכלל, או צהריים, או שבכלל נרדמתי רק לדקות ספורות, אבל זה לא משנה.
כי הדבר הראשון שאני רואה, זה הפנים הילדותיות והשלוות שלו, ספק ישן ספק מנומנם.
וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לראות כשאני מתעוררת.

דמיון זה דבר מכאיב, בייחוד כשאתה יודע שזה לעולם לא ייקרה.
זה הדבר האישי ביותר שכתבתי כאן במשך תקופה ארוכה.
אבל אני רוצה לכתוב את זה. כי לכמה דקות, זה באמת עשה אותי מאושרת.

שונאת שונאת שונאת שאנשים מעלים נושאים לא קשורים
מה זה קשור עכשיו?! מה זה פאקינג קשור?!

אמרתי לך שזה חסר רגישות
למה לכל הרוחות את מזכירה לי התנהגות חסרת רגישות שלי מלפני שנתיים, כשאת חסרת רגישות עכשיו?
תנו לי להבהיר לכם את המקרה, אנשים יקרים שלא קוראים כאן בכלל.

לפני שנתיים, אני הייתי אתאיסטית מציקה שמלגלגת ומתנשאת מעל מאמינים. אני לא גאה בזה, אבל כזו הייתי!
אז שיתפתי בפייסבוק תמונות בהתאם.
ידידה שלי נפגעה מזה, וחברה אחרת אמרה לי במקומה שזה פוגע בה.
אני עניתי שאם זה מפריע לה, שתבוא ותאמר את זה לי, כי אם משהו מפריע לי, אני לא עובדת דרך שליחים.
היא מעולם לא אמרה לי את זה ישירות, אף אחד לא אמר לי את זה ישירות.
הפכתי לאינטיליגנטית יותר, אמנם לא הסכמתי עם מאמינים אך כיבדתי אותם (אלא אם כן הם היו קיצוניים מידי), והפסקתי עם זה לבד.

היום, היא (ההיא מתחילת הפוסט, לא ההיא שהתמונות הפריעו לה) אמרה כמה דברים מאוד לא במקום לגבי מלחמת העולם השנייה, היטלר, וכדומה.
ביקשתי ממנה להפסיק את זה, כי זה חסר רגישות ונוראי. בדכ כשמבקשים מאדם ישירות להפסיק, הוא מפסיק. או אמור.
תגובתה:
אויש כאילו שאת יכולה לדבר על חוסר רגישות.
כשאני מבקשת הסבר, היא מביאה לי את המקרה מלמעלה.

ואומרת שצריך לצחוק על דברים כאלה, ושמותר לה כי קרובות משפחה שלה ניצולות שואה, אז מותר לה.
עניתי לה שהיא רוצה לצחוק על זה, אבל יש אנשים עם משפחות ניצולות שואה שזה מפריע להם. לדוגמה, אני.
"יש לך בכלל ניצולי שואה במשפחה?"
"כל המשפחה שלי (מסבא וסבתא והלאה), הם ניצולי שואה. אלה שבחיים, כלומר, וזה לא הרבה."
"בסדר. מה שתגידי."

אויש תודה מותק, את כל כך מקסימה. אפילו ההתנצלות שלך לא באמת כזו מתנצלת.
את הבאת אותי הכי קרוב לסף בכי שהייתי מאז החופש הגדול, מדברים כל כך אדיוטיים.
ואפילו עכשיו אני מנסה לא לבכות, אבל אני רוצה לבכות! אני רוצה, אני רוצה לשחרר!

כי כל הסיבות האלה כל כך פאקינג מטומטמות ואת הבאת אותי לקצה ונשבר הזין שאין לי
כי נמאס מסיוציולוגיה, אני מתעבת את המקצוע המזדיין הזה ותקועה איתו עכשיו עד כיתה י"ב, והוא קשה לי ומה זה לעזאזל גישת האינטרקציה הסימבולית (אם מישהו באמת עונה לי אני מכה אותו)
והציונים שלי בהיסטוריה נוראיים, למדתי פאקינג ארבעה ימים למבחן האחרון (המקסימום שאי פעם למדתי למבחן זה יום אחד, וגם זה בקושי), וקיבלתי 64! מה אני אעשה במתכונת, בבגרות, מה?!
והברנדון הזה לא יוצא לי מהראש, והחברים שלי אפילו לא מבינים כמה זה חמור. אני רואה אותו, ואני מאושרת. פשוט מאושרת. ראיתי אותו היום בטקס מרחוק, עם שאר השמיניסטים על רצפת האולם, וכל מה שהתחשק לי פשוט ללכת ולחבק אותו חזק-חזק. מעולם לא יצא שהיה לי קראש ודמיינתי אותנו מתנשקים, וזה לא היה לי מוזר. עכשיו אם אני חושבת על זה, זה לא מרגיש מוזר. כמה חבל שזה פשוט לא ייקרה.
ואני מתגעגעת אליך אחרי כל כך מעט זמן, ואני רק רוצה לראות אותך שוב, ולשבת איתך ולדבר איתך ופשוט להיות איתך מרומם לי את המצב רוח ליום-יומיים הבאים.
אני כל כך אתגעגע אליך אחרי ה-20 ביוני, שזה נורא. אני רק רוצה שזה יעבור לי עד אז.

אני רוצה לבכות, אני כל כך רוצה לבכות.
אני רוצה לחבק מישהו חזק-חזק, בלי סיבה, ולא לשחרר. פשוט להניח את הראש על הכתף של מישהו או להשעין את הראש שלי על החזה של מישהו במידה והוא גבוה, לחבק חזק חזק, ופשוט לא לשחרר.

אני מרגישה נורא, ואני רוצה לישון. אבל לישון וזהו.
ללכת לישון, ו... זהו.

כן, אז לא משנה כמה אריק חמוד, ולא משנה כמה אני מנסה לשקר לעצמי...
אני מעדיפה את ברנדון. לחלוטין באופן סופי ומוחלט מעדיפה את ברנדון.
ברור שאני אעדיף את הבחור שיש לי פחות סיכוי איתו, כמובן.

תראו אותי, יום השואה ואני עסוקה בברנדון.
מצטערת,
No can do.

טלטול טוען שאני צריכה להיות יותר אסרטיבית, להתחיל איתו בצורה יותר ישירה.
הדרך היחידה בה דנה יודעת להתחיל עם בנים-
אם היית עץ...
היית יופי של עץ.

אז מי רוצה ללמד אותי להתחיל עם שמיניסטים?