סירבתי לך פעם אחת
אמרתי הפרש גילאים, כי לא רציתי להסביר באמת למה. זה לא עניינך.
סירבתי לך שוב, לא קנית את הפרש הגילאים (ובצדק), אז אמרתי לך את האמת, בעיקרון- שיש לי עניינים עם עצמי שאני צריכה לפתור, ואם אני אפתור אותם, וארצה לצאת איתך- אני אודיע לך.
ניסית שוב, אמרתי- אני אחשוב על זה. ובאמת חשבתי, כי אתה מקסים, ואתה חמוד, ואתה באמת מנסה. אבל סירבתי שוב, מאותה הסיבה.
אמרת שאין בעיה, שאתה מת עליי גם כידידה, ושאין לך בכלל בעיה שנהיה ידידים.
ואני שמחתי, כי אתה מתוק ומקסים, ואתה בן אדם נפלא.

ואז אתמול, כשפגשתי אותך בים, לא הפסקת לגעת בי ולחבק אותי, וברור- ניסית לנשק אותי.
לא.
ואז כבר נשבר לי והסברתי לך שאני מעוניינת/מאוהבת/תפוסה רגשית במישהו אחר. אז לא יילך.
'למה לא אמרת?'
אה, כי זה לא עניינך!
וגם אז
'טוב, בטוח שזה יעבור יום אחד, ואני יכול לחכות'.

עזוב, אל תחכה.
לחלוטין יצא לי החשק ממך.


יש רק שני אנשים שאני רוצה להיות איתם עכשיו, ובאופן מפתיע, שתיהן בנות.
ושתיהן גרות ככ פאקינג רחוק ממני, ואין לי כוח.

אז בואו נתחיל מאתמול
אתמול, הייתה לנו בבית ספר מלחמת מים. של השכבה שלנו בלבד, כלומר.
היה פשוט מדהים *אושר עילאי*
אני כל כך אוהבת מים, וכל כך הרבה בלונים נזרקו עליי, כוסות רוקנו עליי, בקבוקים נשפכו עליי, ואפילו חצי אבטיח (רק הקליפה כלומר) מלא במים הולבש לי על הראש.
מים זה אחת מאהבות חיי, אני חושבת.
אני- הייתה לנו היום מלחמת מים... אני מרגישה כמו חתול רטוב -שולחת תמונה-
ברנדון- חחח מים זה הכי כיף
אני- כן... חח נראה לי אני אבלה חצי מהקיץ בים
ברנדון- חחח או אצלי בבריכה
אני חושבת לעצמי- כןןןןןןן
ברנדון- חחח כשאני אהיה בצבא
אני חושבת לעצמי- אולי תמות?

הלכתי לשבוע הספר ופגשתי מוכר חמוד, מסיים י"ב, טעם טוב בספרים
הבטחתי לו שאני אצפה בסטאר וורס, שר הטבעות, ואשחק בפרוטוטייפ
אפילו שאני לעולם לא אפגוש אותו שוב!
אני הבעלים הגאים של "שיר של אש וקרח", "הגל החמישי", ו"הרץ במבוך", מזל טוב לי!

בערב היה אפטר ס"ג, לשכבה שלנו
בעיקרון יש גם אפטר עוד שבוע בדיוק, והאפטר הזה היה בערך אפטר מתחרה
האפטר השני אמור להיות במועדון, הרבה פוזה, הרבה אלכוהול- ועולה כסף.
בחרתי ללכת לאפטר השני, ו-וואו, הרבה זמן לא נהניתי ככה.
זה היה במבנה שיועד להיות רפת, אבל היה ריק ונקי (מושבניקים, לכו תבינו)
התאורה הייתה פשוט שני ספוטים שהניחו עליהם צלופן צבעוני
הדיג'יי היה מישהו מהשכבה
והיה חינם- רק תביאו אוכל או שתייה

לקח לי הרבה זמן להשתחרר ולהתחיל לרקוד, אבל ברגע שמעיין דחף אותי לאמצע החלל, צעק "זה השיר האהוב עליי, בבקשה תרקדי!" והסביר לי מה בכללי הולך- פשוט התחלתי להינות.
בחיים לא רקדתי ככ הרבה, כל הרגליים שלי והכתפיים שלי כואבות, ופאק היה מדהים.
בגלל שהערסים השיכורים בחרו ללכת לאפטר נגד, היו רק 25 אנשים בערך, ורובם בנים. ליאורה ואני היינו הבנות היחידות שבאמת רקדו, למען האמת.
מעט אנשים איכותיים במסיבה חסרת תקציב ברפת ריקה בה כולם מסתובבים יחפים- לא יכולתי לבקש משהו מהנה יותר!
כל הגוף שלי כואב גאדאמיט.

אז היום קיבלנו תעודות, התעודה שלי בסדר בהחלט, אני לא אגיד שלא.
ליאורה באה אליי, והלכנו לראות יחד את אשמת הכוכבים.
אנחנו לא מדברים על זה.

I don't want a perfect guy
I want someone who would give me a forever within a numbered days

אני רוצה לדבר עם ברנדון.
אני לא מרגישה טוב, לא נפשית ולא פיזית.
אני רוצה לחבק אותו ולבכות, ואם אני לא אתעודד וארגיש טוב יותר- אני עלולה להתקשר אליו ולומר לו את זה.

הייתי בשתי הופעות במהלך חיי (אם לא מחשיבים להקות חובבים)- וזו הייתה הטובה מבניהן.
לפני ההופעה, חיבבתי את אלססט. אפילו חיבבתי מינוס.
אבל אחרי ההופעה... וואו. הם מדהימים בצורה יוצאת דופן, וכל כך חבל לי שהלילה הזה הסתיים.
אפילו שזו בכלל להקה שונה לחלוטין, התנגנה לי כל ההופעה שורה אחת משיר שאני אוהבת-
"Hey moon, please forget to fall down
Hey moon, don't you go down".

נכון שהיו קצת פאקים מציקים,
כמו העובדה שביקשנו מידיד לשמור לנו לשנייה על המקום- והוא לא שמר
או שעמד לפנינו בחור שנראה כאילו הוא חווה התקף אפילפסיה/פרקינסון חמור במיוחד
או שיחסית בתחילת ההופעה, בדיוק כשהתחלתי להיכנס לאווירה- נגמרה לי הבטרייה, אז חסל סדר ניצול העובדה שאני יציבה בשביל לצלם (לפחות היה את הפלאפון של ליאורה)
אבל לעומת החוויה הכללית- הפאקים האלה כל כך מזעריים, שלא היה לי אכפת בכלל.
בניגוד לרוב מעריצי הלהקה, שבדרך כלל מעריצים בעיקר את נייג' (וכמובן שיש לכך סיבה נהדרת),
אני נתפסתי על המתופף. אני לא יודעת למה. חוץ מהעובדה שהוא מתופף נפלא, והתופים של אלססט מדהימים, משהו בהתנהלות שלו ובחיוך שלו ובמבט שלו פשוט גרמו לי לחבב אותו מיד.
ווינטרהאלטר, אתה מדהים.

ההופעה הסתיימה בצורה קצת מאכזבת. בגלל שיש להם הרבה מוזיקת רקע שלא כל כך ניתן לעשות בלי עריכה והקלטות וכו', נוסף על הנגינה והשירה- הם השתמשו בלפטופ ורמקולים. אחרי שהם ירדו מהבמה, מוזיקת הרקע המשיכה להתנגן בינתיים. אבל אז, אחד העובדים שם עלה והתחיל לכבות את המגברים וכו', וכיבה בבום את המוזיקה.
זה פשוט היה- טוב, הסתיים, ביי ביי, נגמר הלילה המדהים שלכם, לכו הביתה, אתם מגורשים. שו.

אחרי שהסתיים, יצאנו מהתאטרון/מועדון/מקום מפוקפק, וקניתי דגל של Les Voyages de l'Âme. וממש לפני שיצאנו, אמרו שחברי הלהקה עומדים לצאת ולהצטלם/לחתום/לדבר עם מי שיירצה.
אז ליאורה פחות או יותר הכריחה אותי להישאר, ואני מודה לה על כך.
כי עכשיו, יש לי דגל חתום בידי ארבעתם, ואפילו התנצלות מהבסיסט על כך שהוא חתם לי עקום.

קצת מבאס לשמוע את השירים במחשב כרגע, כי הם הרבה יותר טובים בלייב לטעמי. בייחוד הגראולים, באופן מפתיע.
כן, טעיתי, הטעם שלי לא ממש הפך לקל יותר. אין לי טעם מוגדר, בכל אופן.

הפקת לקחים להופעה הבאה:
-יש לך מקום? נפלא! אתה לא זז ממנו. לא משנה מאיזו סיבה. רוצה לפגוש חבר? תקרא לו אליך. אתה לא זז.
-במקרה וחברי הלהקה יוצאים אחכ- בוא ממש בהתחלה או ממש בסוף, אחרת חבל עליך.
-למצוא חבר/ידיד יציב מספיק שיסכים להרים אותך על הכתפיים, כי אפילו שאני יחסית גבוהה- ליד רוב האנשים שם הייתי צוציקית.
-ללבוש מה שרוצים, על הזין שלי שאם אני אלבש לבן אני אראה כמו זרקור בין כל לובשי השחור. לא שלא הייתי רוצה ממה שלבשתי, אבל השקעתי בזה הרבה יותר מידי מחשבה. לבשתי גופייה שחורה, באותה המידה יכלתי ללבוש גופייה לבנה עם כדורים פורחים בצבע טורקיז, לא אכפת לי
-לוודא שהלורד שלך עובד לפני שאתה נותן לאחד מהם לחתום איתו. מזל שהיה שם מישהו עם לורד שעבד

בכל מקרה,
למרות שהבטרייה נגמרה לי מהר מאוד- הספקתי לצלם כמה תמונות לא רעות



איך הופכים הופעת מטאל לגן עדן של דובוני אכפת לי? נותנים לי ללחוץ בטעות על משהו





הדגל יפהפה שלי
שיישמר סגור עד שאני אצבע את החדר


אני חושבת שראוי שאסיים את הפוסט הזה עם השיר הראשון שלהם שאי פעם שמעתי


אני כבר מצפה להופעה הבאה.