פעם בתקופה מגיע איזה רגע בו הכל קורס ובעל כורחי אני נאלצת לעצור ולעשות הערכת מצב. ולכן אני כאן

הערכת מצב:

בלימודים הולך חרא

איבדתי אמון לחלוטין במי שבאמת חשבתי שהוא חבר 

אין לי חברים בכלל

מתגעגעת הבייתה המון כל הזמן

שום דבר לא משמח אותי יותר

קר

העתיד מפחיד

קשה לי תמיד

מסקנה: I need a win.

לפני יומיים היה לי משבר רציני. וזה עדיין אותו אחד שהולך איתי מאז שהבלוג הזה נולד. שהקיום לא מתגמל את אלה שבסדר ושלא הולך לי. וזה חסר בסיס לחלוטין כי זה נובע מאיזשהי ציפייה חסרת שחר שתמיד יש סיכוי וכל מחר הוא הזדמנות. מה ההבדל בין לרצות ללקוות? כשלון הוא תמיד אופציה. בצעירותי התלוננתי על חוסר ההוגנות של העולם, היום יש לי רק להאשים את עצמי שמפעם לפעם אני נכשלת להשכיל. הייתי צריכה לדעת.

וכשאני אומרת משבר אני מתכוונת לפעמים האלה שאני לא מסוגלת להפסיק לבכות וכואב לי האמצע פיזית. כמעט כל שבוע אני מנסה להסביר את ההרגשה הזאת שתמיד נמצאת שם (חוץ מהפעם ההיא שלא) בעוצמה כזאת או אחרת, פעם מושכת ופעם דורכת ופעם לוחצת אבל עוד לא מצאתי את המילה המדוייקת שתתאר. אולי כי אין לתאר. וכשהמשבר מגיע זה כמו כפתור אדום גדול שנלחץ מכובד הקיום ומעורר את כל השרירים להתכווץ כדי לשחרר את כל העצב שהצטבר.

עם מתיו החלטנו לפתוח את קופסת אבא ומסתבר בהפתעה גמורה שזה המקור לדפוסי ההתנהגות שהם מקור רוב הבעיות שלי בשנים האחרונות. אבל הכי כואב זה שמעולם לא קיבלתי הזדמנות לגבש אישיות ועכשיו קצת מאוחר. ומעולם לא התמודדתי עם זה. סגרתי בקופסה ושמתי בצד ופיתחתי את אמנות ההתעלמות לכדי שלמות. הוא מתלונן שקשה לו לראות האם אני מרגישה לפעמים. אולי כי התרגלתי להפנים. להחצין לא עבד לטובתי.

אני לא מצליחה: להבדיל בין לרצות ללקוות, לשחרר את עצמי מתחושת העצמי, למצוא טעם בלהפגין חולשה, לראות את האור בקצה.

מוזר וטוב ומכאיב להיות כאן. הפוסט הקודם מרגיש כאילו נכתב לפני נצח. הייתי אחרת לקצת ואז חזרתי להיות עצמי. ובכן.