Eat Your Brains Out

אמילי אף פעם לא נראתה תמימה כל כך, כמו באותו לילה. עומדת לה לבדה, דמות קטנה בתוך אפלה גדולה, גזרתה תמירה, שערה בהיר וגולש ולגופה שמלה לבנה ונקייה.

על פנייה לא נראה אף רגש, מין מבט ריקני הציף את עיניה, לא היה שום רמז למלחמה שמתחוללת עמוק בתוך נפשה. אמילי לקחה נשימה עמוקה והתחילה לצעוד. היא לא ידעה מה כיוונה, אבל אמילי הבטיחה לעצמה שהיא לא תחדל ללכת עד אשר נפשה תהיה ריקה, עד אשר שלא תדע יותר פחד ואכזבה, היא לא תחדל עד אשר שלא תדע דבר מלבד שמה. אמילי ניסתה בכל כוחה להתרכז רק בהליכה, להרגיש את תזוזת רגליה, את התקדמות גופה, אבל ככל שהתאמצה יותר כך מועקת ליבה הייתה קשה יותר, כך זיכרון חייה הפך לממשי יותר.

היא אולי נראתה תמימה כמלאך, אבל אמילי ידעה שהיא מושחתת לא פחות מהשטן עצמו. אמילי החליטה לשחק משחק עם עצמה. היא תעצם את עיניה ותצעד באפלה אמיתית, כל מכה שתספוג תסמל בשבילה את אחד מחטאה, עם כל מכה, אמילי האמינה, בטוח תזדכה נפשה. ואמילי המשיכה את הליכתה.

היא הלכה ונפלה, מעדה על אבנים, על שורשי עץ בולטים, נשרטה מענפים סוררים, נחבלה בברכיה, צילקה את זרועותיה, מילאה את עורה הצחור בזרמים של דם מלוכלך, היא קרעה חורים בשמלה הלבנה וטינפה אותה בצבעים לא מחמיאים. אמילי הלכה עם עיניים עצומות, מאמינה שהנה הגאולה קרובה. אך למה זה הכאב לא מפסיק, היא תהתה בקול, האם חטאה רבים עד כדי כך?

כשאמילי לא יכלה יותר, כשהכאב מהמכות הלא צפויות גבר על גופה, היא קרסה על האדמה הרטובה. כשפתחה את עיניה, היא לא זיהתה את עצמה. היא הייתה כה חבולה, כה מזוהמת ואף דבר תמים לא נשאר בה, אמילי סוף סוף, נראתה כפי שהיא הרגישה, אך מבטה עדיין היה כל כך אטום וריקני. אמילי אולי לחמה את מלחמתה מבפנים, אולי עכשיו אפילו המלחמה נראתה מבחוץ, אך האם באמת הייתה היא מסוגלת להרגיש משהו כשעיניה מתות כל כך. ואולי היא בכלל נלחמת לשב, אולי המלחמה קיימת עכשיו רק בראשה, אולי היא בכלל הפסידה את נשמה מזמן, אולי עיניה מתות כי פשוט לא נשאר לה יותר דבר.

אמילי רצתה לבכות, רצתה לקום ולברוח, רצתה לקפוץ מצוק גבוה ולתת לאוויר קר לעטוף את גופה, אמילי רצתה להקיף את עצמה באור ולדעת שנסלחה, אבל לאמילי לא נשארה אף טיפת כוח בשביל להרים את עצמה מעל פני האדמה. אמילי נשארה במקומה, לא יותר מאשר בובת סמרטוטים מרוטה. אמילי אף פעם לא נראתה טמאה כל כך, כמו באותו בוקר. כשזרחה השמש, הכל נראה פתאום פשוט כל כך, העצים ירוקים ומלבלבים, הציפורים מצייצות, רוח של התחדשות באוויר. עם השמש נראה שהעולם התעורר, ורק אמילי נראית לא שייכת, יצור של הלילה באמצע מעיין החיים.

אמילי לא השיגה גאולה, היא לא ניצחה במלחמה המיותרת שלה, הדבר היחיד שהשתנה, זה שעכשיו היא כבר לא יכולה לספר שהכל בסדר.