אתם יודעים, יש לי כל כך הרבה לכתוב, כל כך הרבה מחשבות מטומטות עוברות לי בראש שאין לכם מושג.
אני צריכה לכתוב ולכתוב ולכתוב ולא לעשות דבר חוץ מלכתוב, עד שדם יתחיל לרדת מיידי.
ואני, ובכן אני עושה כל דבר חוץ מלכתוב.
היה לי שבוע וחצי בלי מחשב, וכתבתי? חוץ מסיפור אחד עלוב ופטתי שבחיים לא יראה עוד עין חוץ ממני, לא כתבתי כלום.
קראתי קצת, ראיתי הרבה זבל בטלויזיה וזהו.
אני מצליחה להעסיק את הראש שלי כל הזמן ועושה כל מה שלא צריך.
אני נוטה לנתח את עצמי כל הזמן, בנסיון נואש להבין מאיפה כל המחשבות המוזרות שלי מגיעות, ולא מזמן הגעתי למסקנה,
שחלק מהדברים התחילו בעודד, או שאולי הם היו שם גם קודם ואני פשוט לא זוכרת.
יש לי נטייה לצפות לרע ביותר, לא משנה מה, אני מכינה את עצמי נפשית שזה יתבטל, שמשו יקרה, שמישו ימות.
נראה לי שזה ככה, כי התאונה של עודד, אז לפני מספר טוב של שנים, תפסה אותי בלי הגנה לגמרי. אני זוכרת איך באותו היום היינו אמורים ללכת ביחד לחדר כושר, יותר נכון הוא היה אמור לבוא לאסוף אותי על האופנוע, ואני התקשרתי עליו, והוא לא ענה.
וזה לא היה מתאים לו, ונראה לי מוזר למדי. אז התקשרתי להוסטל, ואחת המדריכות בקול חנוק מדמעות סיפרה לי מה קרה לו.
ואני, אני הייתי לא מוכנה לזה לגמרי. לא יודעת אם כתבתי על זה פעם, אבל החצי שנה הראשונה מאז התאונה שלו, כשעוד ביקרתי אותו בבתי החולים השונים, הייתה די נוראית. כל מה שאני זוכרת ממנה זה ים של דמעות וסיפורים עצובים.
בסופו של דבר הפסקתי לבקר אותו, לא יכלתי יותר, שום דבר לא השתנה, ורק אמא שלו נשארה בכל המקומות האלו והחזיונות השיקרים שלה רק הרסו אותי יותר. ואז הוא מת. הייתי בדיוק בקורס סמבצ"יות אי שם במרץ או פברואר, במקרה שמעתי הודעה שאנואר השאיר לי בפלאפון. ואני, שכמעט ואף פעם לא בוכה בפומבי, לא הצלחתי לעצור את עצמי.
הוא מת ועוד פעם נתפסתי לא מוכנה לחלוטין. ידעתי שהוא לא נמצא פה יותר, ידעתי שהסיכויים שהוא אי פעם יפסיק להיות צמח אפסיים כמעט לגמרי, אבל עדיין הייתה לי קצת תקווה שאולי משו ישתפר. שבוע בערך לפני שגליתי שהוא נפטר, היינו מהקורס בכותל המערבי, אני זוכרת שכרגיל שמתי פתק בכותל, לא זוכרת מה כתבתי חוץ מ"בבקשה אל תשכח את עודד."
והוא לא שכח את עודד.
אני יודעת שכל היחס של עצמי לעצמי הוא פאקד אפ לגמרי. לא פעם טענתי שכנראה מתישו בעתיד, ולא בהכרח בעתיד הרחוק, אני אצטרך עזרה פסיכאטרית בשביל להמשיך לחיות עם עצמי בסוג של שלום, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני יודעת שזה כנראה לא יעזור. אני לא מסוגלת לדבר על עצמי, לא משנה כמה אני רוצה, כמה אני מרגישה נוח ובוטחת באדם שאיתי, אני לא מסוגלת לחלוק שום דבר.
וזה הורג אותי מבפנים.
כל מה שאני צריכה זה לכתוב, סיפור קצר שיהפוך עולמות, כי אני יודעת שאני יכולה. אבל למה אני נתקעת?למה אני לא מסוגלת להשקיע את כל כולי בדבר היחיד שיכול להציל אותי?
אני מאבדת שליטה, כשכל מה שאני רוצה זה למזער את היכולת להרגיש.
תמיד טענתי שרגשות זה over rated. בדיוק כמו החיים.
אני רוצה לתת לדמויות שלי לכאוב במקומי.
אך היכן אתן, אותן דמויות מופלאות שנוצרות בנבוכי מוחי.
אני לבד לגמרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli