Eat Your Brains Out

אני יכולה להגיד שהם לא מכירים אותי.

לא אותי, לא מי שאני באמת.

כל אותם אלו שלא אוהבים אותי, שלא רוצים אותי לידם כל הזמן,

זה מה שאני יכולה להגיד.

שהם, הם לא מכירים אותי.

לא לעומק, לא לחלוטין.

שהם קונים ת'הצגה, ת'מצבי הרוח, רואים רק ת'כאילו.

שיש בי כל כך הרבה מעבר, ושאולי רק אם הם היו מנסים, היו מוכיחים את עצמם,

אז אז הם היו רואים מי אני באמת,

אז הם היו אוהבים אותי, רוצים אותי לידם כל הזמן.

אני יכולה להגיד את זה.

אבל זה לא נכון, זאת לא האימרה הנכונה, לא התשובה הנכונה, ובטח לא השאלה הנכונה.

האם אני מכירה את עצמי בכלל?

ב21 שנותי האם למדתי לראות את עצמי באמת? מעבר למי שאני רוצה להיות? מעבר לדמיונות שלי? למשחקים שלי?

האם אני מכירה את עצמי באמת?

אולי אז, אם אני באמת אתעמק, אולי אז אני אוהב את עצמי תמיד, ארצה להיות עם עצמי תמיד.

או שאולי אני אירה לעצמי כדור בראש.