אז לא כתבתי אתמול, בסופו של דבר כל מה שעשיתי היה לשרוץ מול המחשב ולראות סרטים, וגם לעשן נרגילה.
גם הספקתי לטייל ביפו ולאכול במסעדה פלצנית ויקרה, לפחות היה טעים.
החיים שלי כרגע מאוזנים, השינויים הגדולים התרחשו כבר וכרגע כל מה שנשאר לי זה להתרגל, להפנים ולנסות להוציא את הטוב ביותר מהם.
אני שונאת את העבודה שלי. אין לי שום דרך אחרת לנסח את זה, אני שונאת שאני לא עושה כלום ואני לא מבינה את העובדים שלא מבינים אותי.
אז כן הכסף טוב, אבל עד כמה אפשר למכור את עצמי?
אבל אני מפחדת, מתעצלת ואולי במידה מסויימת גם חסרת כוחות להתחיל לחפש עבודה חדשה, לחשוב איך לצאת מהחוזה הזה ובכלל להבין מה אני רוצה מעצמי.
אי ודאות זה שם המשחק.
התחלתי להתגעגע לצומת, חסרה לי ההשפעה הקטנה, אבל אולי מלאת המשמעות, שהייתה לי על אנשים. אהבתי לחלוק עם לקוחות חביבים ספרים שאני אהבתי ושינו לי את החיים, אהבתי שלקוחות היו באים ומתייעצים במיוחד איתי, שהיו מעריכים את הטעם שלי, אהבתי לנשום ספרים כל היום.
למה צומת משלמים כל כך מעט?!
אני אמורה ללכת ללמוד שנה הבאה, מתחשק לי, אולי בעיקר כי אני יותר בוודעות שאם אני אלמד אני אוכל להגיד שלום לנתב"ג, למדים, למשמעת. אבל כרגע הקבלה שלי בכלל לא מובנת מעצמה, ומה אני אעשה אם לא יקבלו אותי בסוף? מה אז? זאת שאלה שמרחפת אצלי בראש, אבל אין לי עם מי לחלוק אותה, כי כולם מסרבים להכיר בזה שזאת אפשרות קיימת.
חוץ מהאי וודאות והיאוש מהעבודה, טוב לי. טוב לי בדירה שלי, טוב לי בת"א ובעיקר כל כך טוב לי איתו. מזמן לא הרגשתי ככה, ולמרות שאני עדיין מפחדת לדבר על זה יותר מדי, אתם יודעים, עין רע ושיט כזה, אני כבר לא יכולה להסתיר את זה. הוא מדהים והוא עושה לי כל כך טוב.
וזהו, הימים שלי עוברים בעבודה, פאבים מדי פעם, בירה ונרגילה בדירה, סופשי"ם מדהימים איתו וחוזר חלילה.
ובגדול טוב לי כמו שלא היה לי כבר מזמן.
עכשיו אני רק צריכה להתחיל לכתוב שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli