אני מרגישה שאני נאבדת.
כל כך אהבתי ת'הרגשה שיש שם מישהו שיקשיב לי תמיד, שיהיה לו אכפת.
אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו, הוא פגע בי ממש. אבל אני כן עדיין מרגישה כלפיו משוה, ואני כן נלחמת בעצמי לא להתקשר.
אני לא רוצה אותו אבל בו זמנית המחשבה שהוא אף פעם לא יהיה יותר חלק מהחיים שלי מפחידה אותי.
אני רוצה שיכאב לו כמו שכואב לי. אני רוצה שיהיה לו אכפת.
אני נתפסת לעובדה שהדברים שלי עדיין אצלו ושאני חייבת לקבל אותם בחזרה. אני באמת רוצה אותם בחזרה ואני לא רוצה שמישהו אחר ישתמש בהם.
אבל העובדה שאני אצטרך לדבר איתו מפחידה אותי, אני רוצה לגמור עם זה כבר.
אני רוצה להרגיש נאהבת ע"י מישהו אחר.
אני רוצה לאהוב מישהו אחר. אבל כרגע אני פשוט לא מסוגלת אפילו להסתכל לכיוונים שונים.
אני מחייכת, ואני שותה וחברים שלי מקיפים אותי, ובאמת הכי קשה לי כשאני לבד עם עצמי.
ואני אומרת שאני אפסיק לבכות, ואני באמת עושה את זה פחות.
ועבר פחות משבוע, ואני מרגישה שהזמן פשוט לא זז, לא מתקדם לשום מקום.
אני רוצה להיות שבועיים מעכשיו, אני רוצה להיות חודשיים מעכשיו, במקום חדש, אנשים חדשים, סביבה חדשה.
בסופו של דבר קשה לי.
כי באמת ראיתי בו כל כך הרבה. הוא לא היה כל מה שאי פעם רציתי, אבל היו ימים שחשבתי שהוא ממש לא רחוק משם.
אני לא רוצה לסיים את הקשר הזה איתו בבום, אני לא רוצה לשנוא אותו, לא רוצה לכעוס עליו, אני לא מצטערת על שום רגע שהיה לי איתו.
הבעיה היא רק שחמשת החודשים האחורנים כל כך קשורים בו, או שהם מורכבים מחוויות איתו או מחוויות שסיפרתי לו עליהם.
קשה לי להפסיק לחשוב עליו. לתהות מה הוא עושה, לתהות מה הוא חושב, אם הוא מתגעגע עליי.
אני רוצה לדבר איתו ואני יודעת שאסור לי ואני יודעת שאני לא אעשה את זה. ואני גם די בטוחה שהוא בכלל לא יענה לי.
אני שונאת את זה.
אוף.
אבל אני לא בוכה יותר. לפחות לא כל הזמן. זה גם משהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli