Eat Your Brains Out

חגים אף פעם לא ריגשו אותי, חוץ מפורים כנראה.

הדבר היחיד שתמיד חכיתי לו זה היה החופשים, המנוחה מהבצפר והשינה עד מאוחר לא רק בסופי שבוע.

ועכשיו, עכשיו לא באמת אכפת לי ואני אפילו עובדת.

בבית הארוחות שלנו תמיד היו קצרות ומצומצות, אמא תמיד משקיעה באוכל, והוא תמיד היה יוצא נהדר, אבל אף פעם לא ישבנו במשך שעות.

ואני מניחה שאני מרגישה פספוס כולשהוא, משהו שאולי קצת חמק מההבנה שלי.

אני רוצה שגם יהיה לי אכפת מזה, שאני אתלהב מהמסורת יותר, שאתבאס ממש שנתנו לי לעבוד בחג.

אבל זה לא ככה.

ואיכשהו זה גורם לי להרגיש בדידות מסויימת.

מחר כשכולם ישבו בשולחן החג, אני אעמוד במגזר כולשהו ואבהה באוויר.

אני יודעת שזה נשמע הרבה יותר דרמטי ועצוב ממה שזה באמת גורם לי להרגיש, אבל עדיין עצוב לי קצת.

אני לא רוצה להפוך לאנשים האלו שבחגים מגלים כמה שהם בודדים.