אני נלחמת בעצמי על ידי כתיבה, אני מסוגלת לפרק את עצמי לחלקים הכי קטנים, לנבור ולנבור ולנבור.
אני מצילה את עצמי על ידי כתיבה, אני בונה מחדש, מסדרת, מדחיקה את זה עוד קצת לאחור.
אני לא מבדילה בין אשליות, דמיונות, מציאות ואמת.
אצלי הכל שזור וקשור יחידו. אני מנסה לעצום את העיינים, לשאוף נשימות עמוקות ולקוות שכשאני אפקח אותן הכל יהיה אחר.
זה אף פעם לא קורה.
אני מרגישה לפעמים שאני נמצאת בחדר סגור עם אוויר עומד, שאני צריכה בכוח לפלס את דרכי מצד אחד לצד שני,
אני נאבדת בעצמי ואני מייחלת לפעמים לדברים שאסור אפילו ללחוש אותם.
אני אבודה, אני אבודה, אני אבודה.
וכן לפעמים אני בסדר, רוב הזמן אני בסדר, אבל כשזה תוקף אותי, כל פעם מחדש זה חונק אותי, תופס אותי בגרון,
זה מנסה בכל הכוח לגרור אותי הכי עמוק שאפשר.
בא לי כוסית. של משהו חזק שיפיל אותי לרצפה.
בא לי לברוח מהכל, להתחיל הכל מחדש, בא לי לא להרגיש ככה.
לא כאילו שהכל כבר סגור וברור וחתום, לפני שמשהו בכלל התחיל.
החוסר תוכלת הזאת, הסתמיות, האי הבנה הבסיסית של העולם אוכלים אותי.
אני רואה דברים וזה לא ככה באמת.
דברים קורים ואני לא מבינה אותם לעומקם.
אני מסתכלת, מתבוננת, מפנימה, מבטיחה לעצמי שאני לא אהיה ככה יותר.
ואז עושה את כל הטעויות מחדש.
אני מוצאת את עצמי כל כך מיואשת לפעמים.
אוף.
בגדול, פשוט כל כך עצוב לי ואני לא בטוחה יותר מה הסיבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli