Eat Your Brains Out

התנועה זורמת. צפירה, ועוד צפירה, חריקת גלגלים, דלתות מכוניות שנטרקות, וצעקות עד בלי די. הפיח עולה, השאון מתעצם. אדי חום עולים מהמדרכות המלוכלכות, ילדים קטנים מפספסים את פחי הזבל ונותנים למקלות הארטיק לימון בשלושה שקלים שלהם להידבק לרצפה, כלבי צעצוע מטופחים מדי משתינים באמצע הרחוב באין מפריע,יוצרים נהרות צהובים שמפזרים ריחות לכל עבר. והתנועה לא מפסיקה לזרום. כולם ממהרים למקום כלשהו, גוררים איש את רעו בכל הכוח ולא מוכנים לעצור אף לרגע. צריך להגיע, להספיק, לרוץ, לחזור, אסור לבזבז זמן, אין שום טעם להפסיק. ורק אני כאילו אין לי שום דבר על הכתפיים. יושבת באמצע הרחוב, על ספסל שכמו כל דבר במקום הזה ראה כבר ימים טובים יותר, ורק בוהה בעולם. זה מה שאני אעשה כל היום, זאת ההחלטה שלי לחיים החדשים. לשבת פה, באמצע שום מקום אבל בתוך כל מקום, ולראות איך החיים חולפים מולי. אולי ככה אני אבין את הכל טוב יותר.

הבדידות סביבי נשברת. אדם מבוגר למראה, בגיל הזה שממנו אין כבר לאן להגיע, אין מה לשפר, מהמקום הזה שכבר לא שואלים יותר מה תרצו להיות כשתהיו גדולים, מתיישב לידי. הוא משמיע אנחה רמה כשגופו הכבד פוגש בלוחות העץ המרקיבות של הספסל. לראשו יש כובע מצחייה לבן, וכל פניו נוטפות זיעה. הוא כנראה הגיע מרחוק, פילס את דרכו בעולם החם והמזוויע, רק חולם על נקודה מכוסה בצל שם יוכל לנוח. הוא יושב לידי, נאנח בקול רעם, מנסה להתאושש. ואני מסתכלת עליו, בוהה ממש בלי בושה, מנסה להבין האם יהיה משהו שיניע אותו לקום, לצאת מהקור הרגעי ולהתחיל את כל המסע עד העצירה הבאה מחדש. אני מנסה להיכנס לראש שלו, להבין למה בחר דווקא בכובע הזה, למה החליט ללכת בדרך הזאת, מנסה לנחש האם בסוף הרחוב יש בית ממוזג עם אנשים שמחכים לו. עניי הצולבות כנראה משכו את תשובת ליבו, כי נראה שהוא מחליט להתאושש ועם מבט נוקב ומרושע שמופנה כלפיי בתשובה, האדם המבוגר למראה ממשיך את מסעו. הוא הולך ובטח חושב מה לא בסדר איתי, כשאני בסך הכל דאגתי, תהיתי אם הוא מאושר.

אני חוזרת לאותה נקודה. שוב אני נמצאת לבדי, כולם נעים מהר מדי ואני לא מצליחה למקד את המחשבות באף אדם. אני רוצה להבין ממה כל אחד מאלו שרצים מולי מורכב, מה מניע אותו, מה הוא הבטיח לעצמו בשביל להמשיך ללכת, אבל התנועה לא מפסיקה לזרום. רעב מתחיל להתפשט בתוכי, אני לא זוכרת מתי אכלתי בפעם האחרונה. את היום יעדתי לטובת הנפש, הצהרתי שהגוף יכול לחכות לזמנים אחרים. המחשבה שלי מתחילה להתפזר. אני מסתכלת בתשוקה בפיתה העמוסה להפליא שבחורה צעירה זוללת מולי. היא משקיעה את כול כולה בתהליך, אבל לא מפסיקה ללכת, אפילו לא שמה לב איך הטחינה נוזלת לה על הסנטר, איך החולצה הלבנה שלה כבר לבנה פחות. אני תוהה לעצמי אם כשאותה בחורה צעירה תתקל בכתמים, היא תזכור בכלל כמה שהפיתה הייתה לה טעימה.

הראש שלי לא מפסיק לעבוד. אני מנסה להתמקד בדברים הקטנים, לחשוב כל מחשבה מהתחלה עד סופה המלא, להכיל ולעכל הכל. אבל אני לא מסוגלת. אני שמה לב לעוד ועוד דברים, הכל מציף אותי. יש לי פתאום כל כך הרבה דברים לציין, על כל כך הרבה דברים להצביע. אני רוצה לצעוק לכולם, תסכלו לשם, אל תפספסו את הילדה הקטנה עם הצמות שהולכת ברחוב ושרה שירים לעצמה, אל תפנו מבט מאחותה הגדולה, שמסתכלת בה בזלזול מהול בקנאה, כי היא זוכרת איך פעם זאת הייתה היא. אל תתנו לדברים הקטנים שמרכיבים את החיים שלכם לזלוג לכם החוצה. אני מרגישה שאני לא בסדר, אני נרגשת מדי, אני מעורבת מדי, יש לי צורך חזק מדי לחלוק אבל אני לבדי לגמרי.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה. לוקחת נשימה עמוקה, סופרת עד עשר ונושפת את האוויר המשומש החוצה. אני צריכה להתאפס על עצמי, להזכיר לעצמי בקול רגוע וסובלני, שהיום לא אני באמצע, לא אני נושא המחקר, היום הכל מתמקד בבחוץ, היום אני ספוג ותו לא. אני פותחת את העיניים לרווחה, ומוכנה להתחיל מחדש. אני מסתכלת על האנשים שהולכים מולי, הבחורה הצעירה שמדברת בקולניות על הדייט מאתמול בפלאפון החדיש שלה, על זוג הזקנים שהולכים להם לאט אבל לא מפסיקים להחזיק ידיים, על שני הילדים שרבים למי יש יותר אסים ומי יורק רחוק יותר. כולם ממשיכים ללכת, ולא שמים לב לדקות שחולפות, לזמנים שעפים להם ממש מעל הראש. בתוך ראשי, בקול הכי רועם שנפשי האילמת מסוגלת לו, אני תוהה כמה מהם מבזבזים את הדקות האלו על משהו אמיתי, משהו שבאמת עושה להם טוב.

השמש מתחילה לשקוע, אני בטח יושבת פה כבר שעות, באותו מקום, בדיוק באותה תנוחה. עשרות אנשים חלפו על פניי. לכל אחד מהם בניתי סיפור חיים, מטרה, סיבה, האדרתי אותם, הפכתי אותם ליותר אמיתיים ממה שהם אי פעם יהיו. כל אחד מהם הפך לסיבה לקיומי. בראש שלי הכול הרבה יותר מהותי, הרבה יותר חשוב, העולם לא מסתכם בלהצליח לעבור עוד יום אחד ממכלול הימים שהופכים להיות חיינו.

הראש שלי עסוק מתמיד, מנסה לנתח את מה שרואות עיניי. אני עדיין רעבה, וזה מרגיש כאילו מתרחשת מלחמת עולמות, בין הגוף שזועק לפת לחם והנפש שזקוקה רק לעוד שנייה אחת בשביל להבין יותר.

אני מחליטה לדבוק במטרה שלי ולמקד את עצמי בדברים אחרים עם כל הכוחות שברשותי. העולם לא יכול להיות מושתת רק על אינסטינקטים, אני לא רוצה להאמין שהכול מסתכם בדחפים ובצורך לענות עליהם.

 אולי ההתבוננות תציל אותי מלקחת חלק במציאות שכזאת.