בא לי לחזור להיות ילדה. שזה אירוני, כי פעם, כנראה כמו כל ילד קטן אחר בעולם, הכי רציתי להיות מבוגרת.
ללכת לישון כשבא לי ולעשות את מה שנראה לי לנכון.
אבל לא יותר, לפעמים פשוט נמאס לי קצת. לפעמים ריק לי ועצוב לי להיות מבוגרת.
להיות ילדה גדולה. להחליט החלטות שאמורות לעצב את החיים שלי, את איך שיהיה לי עוד עשר, עשרים, שלושים שנה.
הכל מפחיד אותי פתאום.
בשעות לילה, כשזה רק אני ותו לא, בין אם אני בבית, בין אם אני עם עצמי במעונות, בשעות האלו,
לפני שאני נרמדת, שוקעת לעולמות אחרות, השעות האלו, הן אלו שהכי מפחידות אותי.
כשאין דבר מסביבי שיוכל להעסיק אותי, שאני אוכל לתלות בו תקוות שווא, לפתח כלפיו אשליות,
כשאני עייפה מדי לקחת חלק אבל לא עייפה מדי בשביל להירדם, בדקות המעטות האלו העולם שלי חרב עליי ונבנה מחדש.
פעם אחר פעם אחר פעם. מאבק איתנים שאין בו מנצחים, אין בו מפסידים, אין בו צורך, אך אין לי כל יכולת למגר אותו.
בשעות האלו, אני שואפת לאי קיום וחרדה ממנו.
אני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה. לפני שידעתי איך זה כשלא אוהבים אותי בחזרה, לפני שאיבדתי אנשים, לפני שלמדתי לשחק
משחקים מלוכלכים, לפני שמצאתי מפלט בפינות אפלות. כשהכל היה, אומנם לא קל יותר, אבל פחות משמעותי. בימים כשעולמות
אומנם נהרסו סביבי, אך מיד נבנו חדשים, טובים יותר, מלאים יותר בהבטחות. אני רוצה להיות ילדה קטנה.
כשעוד האמנתי במשהו.
אין לי יודעת עם איבדתי את האמונה שלי. את החתירה למשמעות, את האמונה בזה שיש משהו מעבר. אני מפחדת לחקור את זה.
אני, כמו כל אדם אנושי אחר, זקוקה לאמונה שמישהו שומר עליי, שיש מישהו שמבטיח משהו מעבר. אבל אני חיה בחברה שבה אף אחד לא מאמין
בדבר מאשר בציניות, איך אני שומרת על עצמי? איך אני לא נכנעת לציניות שלי? לזלזול שיש בי?
אני זקוקה לאמונה שלי, טהורה ומזוקקת כמו שהיא הייתה פעם.
המחשבות שלי מייסרות אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli