היום החלטתי לנסות להקשיב בשיעור. המרצה דיבר על קומפרמיות, על איך שאנשים עושים את מה שאחרים עושים.
זה גרם לי לשקוע במחשבות על מה אני הייתי עושה במקומם. האם הייתי מתקפלת מהדעות שלי כי כולם חושבים ההפך ממני?
חשבתי על החיים שלי, על איך שאני לא כמו כולם אבל בו זמנית בדיוק כמו כולם. אני אולי לא מסתובבת בתוך ה'סו קולד מיינסטריים',
מצאתי לי פינה חמימה באפלילות, אבל אני נמצאת בתוך חברה, שאני שייכת אלייה במידה כזאת או אחרת, ויש לי צורך אז להיות חלק אינטגרלי ממנה.
אני מעצבת את עצמי, אני עושה את הבחירות שלי, אני בוחרת את הבגדים שלי, את הצורה שבה אני נראית בשביל להיות חלק משם. כי זה עושה לי טוב.
אבל למה זה הופך אותי?
בסופו של דבר אני עוד כבשה, רק מעדר קטן יותר.
ויש בכלל רצון חופשי? יש אושר? זה משהו שצריך לשאוף אליו?
ומה יתן לי אותו? להיות בורגנית משעממת עם חמישה ילדים? להיות בחורה פרועה עם בחור אחר בכל ערב? או שאולי סתם להיות תמהונית שגרה על גבעה?
ואני בכלל שולטת בזה? אני בוחרת להיות מי שאני?
כל אותם מחקרים בסציולוגיה הוכיחו בסופו של דבר, שבגדול, במהות, בבסיס, האנשים דומים. הם אולי נמשכים לכיוונים שונים, אבל מאותם מניעים.
וזה מעציב אותי. זה מעבר למין רצון ילדותי של להיות יחודיית ומיוחדת ואחת במינה, זה מעבר, זה איך שהכל כל כך משעמם בסופו של דבר.
והאם יש לי מחשבה מקורית בכלל? האם אי פעם חשבתי על משהו שאף אחד לא חשב לפני? האם יצרתי משהו שאף אחד עוד לא כתב?
אולי אני באמת העתק של העתק של העתק של העתק.
אולי זה כל מה שאנחנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli