Eat Your Brains Out

אוסף של פתקיות שכתבתי ספק מתוך שכרות ספק מתוך הסתכלות עמוקה מדי בעצמי כשחכיתי לאוטובוס וגם קצת אחרי שהוא  כבר הגיע.

ורק שתדעו, שאולי אני מנסה להרשים או להתפלסף, אבל הכל  מתוך שכרות, אז קחו את זה בערבות, במציאות אני לחלוטין אחרת. ואולי יש מצב

שבכלל צריך להרחיק טכנולוגיה ממני כשאני לא בדיוק אני. 

וזה הכל אנשים עם מבט עצוב בעיניים שמנסים למצוא מקומות במרחב,מקומות שבהם הם ירגישו אולי משהו, וזה הכל מלא ניכור והעמדת פנים, ובסופו של דבר זה אני לבד באלנבי מחכה לאוטובוס למיטה חמה, שהיא לא בית. אבל מה זה בית היום?

והכל מחשבות, מחשבות, מחשבות. על כל מה שהייתי ועל כמה מה שאני היום ואיך תמיד קורה מצב שכל מה שאני רוצה להיות זה אף פעם לא מה שאני עכשיו.

ואני מרגישה שייכת אבל אני לבד, עומדת עם עצמו ותו לא, ומנסה להבין לאן מפה אני אמורה להמשיך.

וכל מה שיש זה יאוש בעיניים של אנשים זרים. כאלו שנוסעים במוניות ולא מגיעים ליעד, כאלו שהולכים ברחובות ולא יודעים לאן. באוויר יש ריח של פיצה. והכל מלא בסוף, וזה לא משנה כמה החיוך גדול כרגע.

אם לא אני אז מי לי?

מחשבות מחשבות מחשבות. מה יהיה ממני בסוף?

אני יושבת באמצע תחנות אוטובוס באלנבי, וכותבת פסקאות קצרות על סוף העולם. וכשחשבתי שלא יכול להיות יותר עצוב. והאוטובוס לא בא להציל

אותי מעצמי.

מעבר לאכפתיות, מעבר ללבד. כי אין כמו הכחשה והרבה בירה. ואני גם צריכה להפסיק לחשוב בחרוזים זה לא עושה לי טוב.

ואני כותבת כי דבר לא עוצר אותי פה. ואני חושבת על מה אני אמורה להיות ואיך אני רומסת את זה במו ידי. ואיך שאני לבד, ועל איך שבכלל לא רע לי אבל כל כך קל לי לשכוח את זה לפעמים. איך שאני נתונה לחסדי החברה, לחסדי האשליות שפיתחתי תחת אורה. לאיך שגרמתי  לעצמי לשכוח שאני יכולה לנצח גם לבד.

והאוטובוס גאל אותי מהיאוש הבודד של אלנבי, והשיכרות של הבירה הצילה אותי מהמחשבות הרצחניות שלי. והגעגועים לא קיימים כבר מזמן.

כי אני אנצח גם לבד.

והכי קשה להבין שהגעת למספיק, שעוד אחת תזרוק אותך מעבר לקצה, שמשם הכל כבר יהיה קרוב מדי לסוף, לאי קיום, אי משמעות. ובנתיים אני מצליחה לזהות ולאפיין אבל עוד כמה בירות, עוד כמה ערבים לא ממצים, עוד כמה בחורים שישבר אותי, כמה עוד כאלו לפני שאני אאבד את ההגיון שלי?

כי הכי קל לספר את האמת לחתיכת פלסטיק.

ומה אני מפיקה ממנו? מכל זה מעבר לערב מספק אחד? ולמה אני לא רואה את עצמי מפסיקה? ולמה קשה לי להיות איך שאני רוצה?

מי אני בכלל?

ולמה בשביל לאהוב את עצמי, אני צריכה שאחרים יאהבו אותי קודם?