הגשם לא הפסיק לרדת, ודרכי עוד הייתה ארוכה. אפורה, מייאשת ובעיקר לא נגמרת. האדמה שפעם הייתה מוצקה הפכה לבוצית ככל שהתקדמתי. ניהלתי קרב אינסופי רק בשביל לעשות צעד אחד נוסף קדימה, להצליח לנתק את רגלי מהקרקע, רק בשביל לאחד בניהם מחדש רגע אחד אחרי. לא ראיתי שום הגיון בדבר. אבל כמובן שלא הפסקתי להתקדם.
אני רוצה להאמין שמאחורי העקשנות שלי הייתה מטרה ראויה, אבל הניחוש הראשון שלי מסתכם באינסטינקטים בלבד, אני לא רוצה למות. לא רוצה להכות שורש. אני לא חושב שאני חיה, אבל זה לא מופרך שאולי החיות הם גם בני אדם. זאב לזאב, אדם.
זיעה ניגרת לאורך גופי. המאמץ הזה לוקח את השנים הכי יפות שלי. כל טיפה מחליקה על גבי קמט חדש,מסרטטת עוד שביל, המרחיק אותי מאלמוות. הדבר הנכון יהיה כמובן לשבת תחת צילו של עץ עתיק ונדיב, לחכות שהגשם יימוג ולהתחיל את מסעי מחדש. לשמור על כוחותיי בשביל מאמץ עילאי אי שם בעתיד הלא נראה לעין.
אבל כמובן שלא הפסקתי להתקדם.
אני מדמיין שמאחורי החוסר רציונאליות שלי קיימת אמונה על גמול מספק, אבל ההכרה של דרכיי הנלוזות מרמזת על אשליות בלבד. אני לא רוצה לדחות סיפוקים, אני צריך הכל עכשיו, והמחשבה שאין פרס מעוררת בי אימה. אני לא חושב שאני מאמין בפיות שיניים, אבל מה אם המציאות היא שקרית לא פחות.
אני מוביל את עצמי לעבר מותי. ההבנה חסרת הפשר הזאת, מפרקת את עצמם קיומי. אני חושב משמע אני קיים, אני קיים משמע אני חושב, אני מבין משמע אני מפסיק להיות.
הישועה היא בהליכה תמידית קדימה, הליכה חסרת מטרה. אני לא מגיע ליעד, אני לא נדרש למצוא לעצמי כיוונים חדשים, אני אף פעם לא גומר. כשאין התחלות חדשות, שום דבר לא מסתיים. אני מוצא את החופש האולטימטיבי לא באין ספור אפשרויות, אלא בדרך אחת ארוכה שלא נגמרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli