Eat Your Brains Out

היה יום ארוך, שבע שעות של לימודים, כאשר כולם הוקדשו לכך שעולמנו לא כל כך שווה למחייה.

על הריבוד והאי שיוויון, על מות הדמוקרטיה והתקשורת במדינה הקטנה שלנו ובסוף על כמה שכולנו עבדים של קפיטלזים.

שום דבר שלא ידעתי, אבל במכה אחת מורכזת באמת שזה יותר מדי.

מה יהיה איתנו?

חוץ מזה, עייפות וחולי. ביחד זה לא כיף. ושוב דברים על הראש.

ואני מרגישה שהשתנתי קצת, ונראה לי שלטובה.

כי אכפת לי פחות ואני זקוקה פחות לחיזוקים של אחרים.

אני מניחה שזה סוג של ניצחון קטן שלי על עצמי התלותית.

והחיים היומימים עוברים להם בלי יותר מדי אירועים משמעותיים.

לימודים, עבודה, התנדבות, חדר כושר מדי פעם.

אני לא בטוחה אם השגרה חונקת או שפשוט מרדימה אותי.

אבל לא רע לי ככה.

ובסופו של דבר זה כבר מעולה.

שיהיה רק טוב,

פולי.