מה זאת אהבה, ומה זאת אמת, ומה זה בנאליות. שלוש שאלות, שנראה שגורל העולם שלי עומד עליהן, התרוצצו בלי ערף בראשי. אולי אם אני אבין הכול לעומק, אז אני אוכל ללכת ולמלא את ייעודי.
לא שידעתי לאן אני בכלל רוצה להפנות את פניי. ידעתי רק שאני רוצה להיות שיכורה לנצח, לעבור מבירה לבירה, מצ'ייסר לצ'ייסר, לאבד את שפיות דעתי, את הפיכחות המקוללת שלי, להחליף אותה באושר נצחי, בלבול תמידי, כי אין כמו אושר מדומה לחלשי הנפש.
והאם יש בושה להודות בקול רעם שאני לא בנויה לזה? למשחקים? לריצה המתמדת? להערצה העיוורת הזאת לפיכחות. אני לא חושבת שהדור שלנו מאמין באלוהים, הדור שלנו מאמין בשליטה. זה הכוח ששולט בנו, שזורק אותנו מצד אחד של המגרש לשני.
אבל אני לא כזאת, אני לא צריכה לשלוט בהכל, לכבוש, להרוס, להשחית. תנו לי כוס אחת עם בירה קרה, ואני מבטיחה להניח לעולם לנפשו. אני לא צריכה מעבר. רק תעזרו לי לשכוח מי אני, מי אתם רוצים שאני אהיה ואני אמשיך כמו גדולה, עם חיוך מרוח על כל הפנים ואשליות בראש.
ואשליות בראש זה כל כך הרבה יותר טוב ממה שאתם נותנים לעצמכם להאמין. הכל חוזר לעניין של לא לאבד את המושכות של העגלה. כי כולם אומרים ששיגעון זה לא מושך, זה לא נראה טוב, זה ממש לא עובר מסך. כי הרבה יותר נחמד להעביר את היום עם ראש צלול לחלוטין ולזכור בכל רגע, לדעת עם כל נשימה, שיותר מזה אף פעם לא יהיה. לא נהיה יפים יותר, בטח שלא צעירים יותר, וחוכמה זה בכלל מיתוס שנעלם מהעולם ברגע שהטלוויזיה לקחה פיקוד.
והפיכחות שולטת מעל הכל. ביד רמה ועם זורע נטויה. משעבדת אותנו לשגרה, לפרוטוקול, לבירוקרטיה, לתגובות שקולות, למעשים עם תוצאות. אנחנו צועדים משועבדים, ללא מטרה ועם חלום מובנה מראש.
ואני, כל מה שאני רוצה זה כוס אחת, אולי בעצם שתיים או שלוש, של בירה קרה וכמה צ'ייסרים בצד.
רק תנו לי לברוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli