אני עוצמת את העיניים, המוזיקה שולטת בכל פינה של החדר.
דמעות קטנות של אושר, של קבלה, של הבנה, של עצב זולגות על הלחיים שלי, הסמוקות מהיין.
אני לבד באמצע הלילה, ואני רוצה להשתלט על העולם.
בצורה טובה, בצורה אמיתית, אנושית.
לגורם לכולם לראות את מה שאני רואה, את זה שכולנו זהים.
אנשים קטנים בעולם גדול שמפחדים מהכל.
אולי זה הכל פריווילגיות שנולדתי לתוכן, בין אם ההורים שלי נלחמו בשבילם, בין אם לא הכל הגיע בקלות.
אבל המוזיקה רועמת, הדמעות זולגות, ההכרה קצת מעורפלת.
אני בין פה לשם, בין פה לשום מקום.
השפיות לא הכרחית, דבר לא מהותי, הכל פשוט קיים.
אני מושיטה יד ונוגעת, מושיטה יד וזה אמיתי. אמיתי אבל לא חד משמעי.
אני מסתכלת על הכל מכל צד, מכל כיוון אפשרי. מנסה להכיל בתוכי כמה שיותר דברים אחרים.
מי אני? מה אני? לאן פונות רגלי?
העולם מלא באפשרויות. הכל מלא באפשרויות. אנוכי קטנה, אבל לא חסרת משמעות.
אני אחת מתוך רבים, צועדת בדרכים אבל לא שוכחת להסתכל לכיוונים.
כותבת בקלישאות, אבל אם אני מאמינה בהן, זה בסדר, נכון? הרי מה עוד נשאר חוץ מלספר סיפורים ולהאמין בהם, להציב מטרות ולקוות שהן טובות מספיק, ללכת ברחוב ולא לשכוח לחייך.
אני לא לבד, אני חלק ממארג שלם, של רצונות, אמונות, חלומות.
המעשים שלי נטווים בתוך מעגל של משמעות, בתוך מעגל של מעשים.
זה לא אני נגד כולם, זה כולנו ביחד, פועלים יחדו בשביל להפוך את המקום הזה לאחר, לטוב יותר. לראוי יותר.
אבל מה זה בכלל ראוי? מה זה טוב? בשביל מה אנחנו נלחמים?
אני שואלת את עצמי, עוצמת את העיניים ונותנת לדמעות לזלוג.
המוזיקה חזקה, זה אותו שיר שתוקע לי מסמרים בלב, אבל אני לא יכולה להפסיק להקשיב לו.
החושים מעורפלים אבל האמונה מעולם לא הייתה ברורה יותר.
אני מאמינה בעצמי, בחברים שלי, באנשים שסביבי. בעולם הזה, הנורא, הכואב, השוקע.
יהיה פה טוב. זה הכל בידיים שלנו. זה הכל באמונות שלנו.
כי המילים ישנו את המציאות. יהפכו אותה לאחרת.
ואני עוצמת את העיניים. והדמעות זולגות. והמוזיקה ממשיכה, הכי חזק שאפשר, הכי חזק שמותר.
ואני לבד, אבל בין כולם. חלק מהכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli