אני מרגישה שהשפיות שלי לאט לאט נעלמת.
עם זה הצבא שמגיע שבוע הבא, וכופה עליי הכחשה ואדישות.
אולי זה האלוכוהל, שחזר בסערה לחיי ומביא לי תקופות קצרות של אושר מדומה.
ואולי זה סתם השעמום ששבר אותי סופית, למרות שהשבוע הנוכחי היה בין השבועות הכי פעילים שלי.
בכל מקרה, התוצאה היא מוזרה.
אני מתפרקת על העבר, משחזרת סטואציות מגניבות ובו זמנית ממשיכה אלה.
אני מבלה שעות עם המחשבות של עצמי, ולא משתעממת.
נמצאת במין אופריה נטולת רגשות וסתם ממשיכה לנוע.
בתקווה לעוד שוט של וודקה, לעוד מילה טובה, חיבוק ואנשים טובים באמצע הדרך.
לא רע לי, לא באמת טוב לי.
עוד אחד מהתקופות האלו, והיי אולי זה רק זמני, אולי זה כי כל כך אפור בחוץ, כי קר ויורד גשם.
אולי מחר אני אהיה על גג העולם או שמקופלת לרגליו.
מי יודע, בטח לא אני.
אבל יש לי הרגשה שהכל יהיה בסדר, תמיד טענתי שאני מאלו שהאופטימיות תהרוג אותן.
והשפיות שלי נוזלת לה.
וזה לא מפריע לי, ודווקא טוב לי.
ואולי עכשיו אני אצליח לכתוב משו שהוא ראוי לקריאה.
ואולי עכשיו כשאני אגיד שלא אכפת לי, באמת לא יהיה אכפת לי.
בעצם האם אני רוצה את זה? אפטיות מלאה?
אולי לא כואב אבל גם לא טוב.
ואני סתם כותבת עכשיו, מרגישה על בטריות, נלחמת על כל מילה, על כל ביטוי, פן הבטריות יגמרו ואני אצנח על הרצפה.
אני סתם כותבת, כי אין לי כוח לקום ולהתחיל לחיות את היום.
בורחת דרך מילים, בונה אשליות, בונה מציאות יותר מגניבה.
ובעצם, מי בכלל רוצה להיות שפוי בעולם המטורף שלנו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli