Eat Your Brains Out

המרצפות חורקות, משהו מוטח שוב ושוב על החלונות, דלתות נטרקות, זה נשמע כאילו יש פה עוד מישהו. אבל אני יודע שזה הכל אשליה של הרוח. אני לבד לגמרי, יושב ערום בחדר שאין בו כלום, מולי מראה שמשתקפת בה דמות שמתישהו הייתה אני. לדמות יש עיניים כחולות, כמה נמשים על האף, עור ורדרד כמו של חזיר, האוזניים בולטות קצת אבל השיער החום המתולתל מטשטש את גודלן.  ממש עלם חמודות מזוין הייתי פעם. האידיליה של הפנים נשברת כשממשיכים להביט לעבר הגוף של הדמות. צלקות, צלקות, צלקות קוראות לעברי מכל מקום. על הידיים, רגליים, חזה, ירכיים, קשה להאמין אבל אפילו על הזין אפשר להבחין בכמה. לא ניתן לפספס איך שמשהו ניסה לצאת ואיך שהגוף אטם אותו בפנים. הייתה תקופה שהדמות הזאת, שפעם הייתה אני, לא ידעה שאסור לשמור דברים עמוק בפנים.

אני נועץ מבט ממושך במראה, עיניים כחולות על רקע אדמדם מעט מחזירות לי מבט רצחני מלא טירוף. "אם תיקח גלולה, הכל יפסיק" הם אמרו. זין, זין, זין, שידחפו את הגלולות שלהם עמוק בתחת מצידי, שיהפכו בעזרתן את הילדים הרועשים שלהם לבובות סמרטוט מצידי, שיערבבו אותן עם וודקה זולה ויצרו לנו עולם הרבה יותר שקט מצידי, כי חוץ מלהביא לאבדונם של זרים הם לא מסוגלים לדבר. אותה דמות, שהייתה פעם אני, לקחה כדורים, ישבה בחדרים מרופדים, רותקה בכוח למיטה, אותה דמות, שהייתה פעם אני, עשתה כל דבר שאותם בני זונות שקוראים לעצם 'האלו שיודעים הכל' אמרו לה לעשות. ומה זה נתן לה? עכשיו הדמות, שהייתה פעם אני, מסוגלת לשבת פה מולי ולתקוע בי מבטים רצחניים מלאי טירוף. כאילו שזה יעזור לה לחזור להיות אני, כאילו שכל כך קל להפחיד אותי.

במשך שנים רבות הייתי תקוע כל כך עמוק בפנים. נאלצתי לצפות בילדים משחקים בחופשיות, כשלי אף אחד לא נתן. נאלצתי לנשק בחורות מכוערות כשכל מה שרציתי לעשות היה לשסע את צווארן, לבנות מחדש את פרצופן, לשפד אותן בצורה כזאת שלא יגידו שהן לא ידעו עונג. נאלצתי להקשיב למורים מטומטמים שלא ידעו דבר, כשרק איחלתי להזדמנות להוכיח להם איך האידיאלים שלהם נעלמים כשמזמרות חובקות את איבר מינם. נאלצתי לסבול כל כך הרבה נורמאליות, כשכל מה שרציתי זה להביא את המציאות. אף פעם לא איבדתי תקווה שהגאולה תבוא, אני זוכר איך כולם אמרו, שאם מתפללים חזק מספיק ובאמת מתכוונים, זה מתגשם. אלוהים שומע את כולנו. ואני, אני הוכחה שאלוהים קיים. הדמות שהייתה פעם אני התחילה לאבד שליטה, אני התחלתי להשיג אותה. בהתחלה יצרתי את הצלקות שקוראות לי עכשיו מכל מקום. הכאב של כל אחת מהן טשטש אותי, עורר אותי, גרם לי להרגיש חי. הדמות שהייתה פעם אני ניסתה להילחם בי, היא אפילו עשתה את זה טוב. אבל אותי קשה להפחיד, קשה לסלק, קשה לנצח. כל מיני נמושות ניסו לרסן אותי, כל מיני חלאות ניסו למסד אותי, הדמות שהייתה פעם אני ניסתה גם להרוג אותי. כולם היו ממזרים מטומטמים שלא הבינו איך צריך לשחק איתי. התחלתי עם חתולים, הייתי חותך להם כל מיני אברים וצופה בהם נאנקים בכאב, אחר כך היו חזירים, כלבים, סוסים, הומלסים. כל פעם עליתי מדרגה. ככל שניסו לשלוט בי, ככה יותר שליטה השגתי לעצמי. וככל שהייתה לי יותר שליטה, ככה הדמות שהייתה פעם אני התחילה לתפוס את מקומי שם בפנים. עכשיו כשאני מביט בהשתקפות , אני מתחיל לראות בה יותר את עצמי, זה אני אני ולא אני של פעם. אבל העבודה שלי עדיין לא נגמרה, לא סיימתי לחשוף את המציאות בפני כל אותם מופרעים, עוד לא הצלחתי להחליש את המבט הרצחני המטורף, עוד לא שיחקתי עם ילדים, עם נשים מכוערות, עם מורים מטומטמים. לא, אני פה רק בתחילת דרכי, לגמרי לבד כפי שהייתי אמור להיות מאז שאלוהים הביא אותי לעולם. רק אני לבדי בלי שום צעקות חרישיות למוסר והצלה. אני לבדי וזוג עיניים בעלות טירוף רצחני.

עיניים, שברגע שהמראה תישבר, ייעלמו ביחד עם הדמות שהייתה פעם אני.

כי להצליח לצאת לא שפוי כשהנורמליות מנסה לחנוק זה לפעמים נגד כל הסיכוים.