הבלוג הזה מסמן בשבילי כל כך הרבה.
שלוש וחצי שנים מהחיים שלי מתועדים פה. השנים החשובות ביותר, שבהם הכרתי את עצמי, שנאתי את עצמי, התחלתי ללמוד לאהוב את עצמי, השנים שבהם הפכתי להיות מי שאני, מנערה שלא יודעת שום דבר מהחיים שלה לבחורה שמבינה קצת יותר.
ואכשהו נראה לי שבזמן האחרון, כנראה מאז שהתגייסתי והבלוג הוא כבר לא יומיומי, היחס שלי עליו השתנה קצת, אין פה יותר מדי מילות חוכמה, סתם אנקדוטות מימי הצבא, סיפורים קצרים, כמה תמונות ופוסטים שמסמנים אותי כעוד אימו אחת. עדיין יש פה אותי, אבל לא כמו פעם, לא בצורה שבה אני באמת רוצה לכתוב פה, אני אמיתית לגמרי. אבל אתם יודעים, כנראה שאני האמיתית בלי שום פוזות ובלי אכפתיות למחשבות של אחרים אף פעם לא הייתה פה, אבל אכשהו עכשיו זה נראה שנסגרתי אפילו עוד יותר בפני הבלוג הזה, ואי אפשר לתאר את זה בשום צורה מאשר שזה לא בסדר ולא תקין בכלל.
אבל בו זמנית אני נורא גאה בחסינות שפיתחתי, הרבה יותר קשה לגרום לי להרגיש עכשיו ובטח שלהיפגע,אני של עכשיו זאת לא אותה לפני שנתיים, והאמת שטוב שכך. יש סיכונים שאני לא מוכנה לקחת, ביחוד כאלו שמסכנים את שפיות דעתי והמנוחה הנפשית שלי, שגם ככה מתחילות כבר להיות מוטלות בספק. חוסר רגש זה לא היעד שלי, ואני גם לא רובוט שפשוט נע, אני סתם החלטתי בצורה מודעת לחלוטין, להתחיל לווסת רגשות, אתם יודעים להשקיע אותם בצורה נכונה ובלתי מזיקה, מין חומה לפי הבחירה האישית שלי.
מישהו אמר לי אתמול, ספק ברצינות ספק בצחוק, שריבוע שחור מייצג אותי, האם אני באמת נראית כל כך עצובה, דכאונית ואבודה? האם זה מה שאפשר לספוג מהבלוג הזה? אני יודעת שאני לא בדיוק הבן אדם הכי שמח, בטח לא כמו שהייתי פעם. אם פעם טענתי שהאופטימיות תהרוג אותי בסוף, אז עכשיו אני יכולה להגיד בגאון, שאני ניצחתי במלחמה, האופטימיות שלי גוססת, אם לא מתה כבר. אני לא מאמינה בעולם טוב יותר, אבל בו זמנית לא מצפה לעולם נוראי, אני תקועה בעולם ממוצע ששום דבר לא קורה בו, לטוב ולרע. אני לא נאיבית כמו פעם, התבגרתי ואיבדתי את התמימות שלי.
אבל האם אני עצובה, דכאונית ואבודה? לא יודעת, לפעמים, אבל לכולם יש כאלו תקופות. השאלה היא בכלל האם אני נהנת להציג את עצמי ככזאת. אולי אני חיה במין סרט שככל שיהיה לי רע יותר, ככה אני אכתוב טוב יותר, וכתיבה מזמן כבר הצהרתי, זאת הדרך שלי להראות שאני חיה. אני לא יודעת, אני מתחילה לנתח את עצמי יותר מדי ובו זמנית מפחדת להתמודדות עם התוצאות.
ואיך כל זה מתקשר לבלוג שלי? בעיקר בזה שמזמן לא נתתי ככה למחשבות שלי להתגלגל החוצה, מזמן לא הכנסתי כל כך מעצמי למקום הזה, הרי בסופו של דבר, בעוד 20 שנה אולי זה יהיה הדבר היחיד שיזכיר לי איך פעם הייתי, מה פעם חשבתי.
והיי את, פולינה של עוד 20 שנה, אם בסוף את לא יותר מעקרת בית ממוצעת ששותה יותר מדי ולוקחת גם כמה כדורים מהצד ולא זוכרת בכלל מה זה אושר וסיפוק עצמי,
תעשי לשתינו טובה, ותסיימי את הכל.
אבל אתם יודעים מה, אולי הסוף בכלל יהיה סוף טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
just poli