Eat Your Brains Out

העיניים נעשות כבדות, הנשימה הופכת לאיטית יותר, הגפיים נפרשים בעצלנות קדימה, הגב מחליק מעט מהקיר, הפיהוק כרגיל לא נשלט.

היא כל כך רוצה לישון, אבל היא עורגת למגע. ליד שתבוא, תנער את כתפה, ובספק בקשה ספק פקודה תכריז שעדיין מוקדם, כל מה שאפשר לעשות לא נעשה, שנישן אחר כך, עכשיו הולכים לשנות.

צמרמרות עוברת במעלה גבה, מנערת אותה מהעייפות לחלקיק שנייה, היא מקרבת את רגליה חזרה, עוטפת אותם בידיה, משעינה את סנטרה על ברכיה. עיניה עדיין כבדות. אין שום יד זרה בחדר.

היא מפחדת לשקוע בחלומות, מפחדת להקיץ מהם בחזרה. מין רוטינה לא נגמרת, של מציאות שמורעלת על ידי חלומות, של הסתפקות במועט שנרמסת על ידי רצונות ליותר.

היא זוכרת שכשהיא הייתה ילדה קטנה,איך האמינה שאפשר לספור את כל המציאותיות שהיא מכירה. הדף הלבן שנפרש אף פעם לא התמלא באותיות שחורות, זה לא שהיו חסרות מציאותיות, אלא פשוט היא לא הצליחה להבין מה המציאות העיקרית שלה, מאיפה להתחיל את הספירה.

שיעול גס הורס את הדממה סביבה, היא משתעלת, אולי מקיאה את ריאותיה מחוץ לגופה. אולי קר בחדר, אולי סוף סוף עישנה את הסיגריה הזאת, האחת יותר מדי. היא לא יכולה לאפיין שום דבר, למקד את המחשבות שלה, להחליט מה היא רוצה. היא בטוחה שהשינה אורבת לה, אבל היא לא מצליחה להבין איפה הגבול עובר, מאיפה היא ישנה ומאיפה היא אמיתית. מה אם כל מה שמציאות חלום וכל מה שחלום הוא מציאות.

היא עורגת למגע. ליד שתבוא, תסטור לה, תדחוף אותה, תכה בה, שתצעק שהכל נורא, שהכל בדיוק כמו שהיא חושבת שהוא. אפל ומזעזע וחי. היא זקוקה למגע, אבל מפחדת מהיד האחרת שתשלח לצווארה, שתחזק את תפיסתה, שתלחש שהכל יהיה בסדר, שתמחץ אותה בעזרת מילים שמחות וזרוע נטויה.

היא מוצאת את עצמה שוכבת על הרצפה, מכורבלת לתוך עצמה, זולגת ממקום למקום. הקיר כבר לא קרוב מספיק, זה מרגיש שדבר לא מחזיק אותה, שהיא מרחפת כשהיא כל כך כבולה. היא עורגת למגע, לכל מגע, ללשון קרה, לאצבע סקרנית, לשפתיים מלטפות. הבדידות שלה מכה בה. אולי האימה היא לא בשינה, לא בחלומות, לא במציאותיות, אלא בעצם זה שאין דבר שאומר לה שהיא טועה, שמבטיח לה שהיא צודקת. החוסר יציבות שמקיף אותה מתקיים מזה שהכל כל כך יציב סביבה. הרצפה לא הולכת, הקיר לא מתמוטט, היד אף פעם לא מגיעה.

מה זאת אהבה, ומה זאת אמת, ומה זה בנאליות. שלוש שאלות, שנראה שגורל העולם שלי עומד עליהן, התרוצצו בלי ערף בראשי. אולי אם אני אבין הכול לעומק, אז אני אוכל ללכת ולמלא את ייעודי.

לא שידעתי לאן אני בכלל רוצה להפנות את פניי. ידעתי רק שאני רוצה להיות שיכורה לנצח, לעבור מבירה לבירה, מצ'ייסר לצ'ייסר, לאבד את שפיות דעתי, את הפיכחות המקוללת שלי, להחליף אותה באושר נצחי, בלבול תמידי, כי אין כמו אושר מדומה לחלשי הנפש.

והאם יש בושה להודות בקול רעם שאני לא בנויה לזה? למשחקים? לריצה המתמדת? להערצה העיוורת הזאת לפיכחות. אני לא חושבת שהדור שלנו מאמין באלוהים, הדור שלנו מאמין בשליטה. זה הכוח ששולט בנו, שזורק אותנו מצד אחד של המגרש לשני.

אבל אני לא כזאת, אני לא צריכה לשלוט בהכל, לכבוש, להרוס, להשחית. תנו לי כוס אחת עם בירה קרה, ואני מבטיחה להניח לעולם לנפשו. אני לא צריכה מעבר. רק תעזרו לי לשכוח מי אני, מי אתם רוצים שאני אהיה ואני אמשיך כמו גדולה, עם חיוך מרוח על כל הפנים ואשליות בראש.

ואשליות בראש זה כל כך הרבה יותר טוב ממה שאתם נותנים לעצמכם להאמין. הכל חוזר לעניין של לא לאבד את המושכות של העגלה. כי כולם אומרים ששיגעון זה לא מושך, זה לא נראה טוב, זה ממש לא עובר מסך. כי הרבה יותר נחמד להעביר את היום עם ראש צלול לחלוטין ולזכור בכל רגע, לדעת עם כל נשימה, שיותר מזה אף פעם לא יהיה. לא נהיה יפים יותר, בטח שלא צעירים יותר, וחוכמה זה בכלל מיתוס שנעלם מהעולם ברגע שהטלוויזיה לקחה פיקוד.

והפיכחות שולטת מעל הכל. ביד רמה ועם זורע נטויה. משעבדת אותנו לשגרה, לפרוטוקול, לבירוקרטיה, לתגובות שקולות, למעשים עם תוצאות. אנחנו צועדים משועבדים, ללא מטרה ועם חלום מובנה מראש.

ואני, כל מה שאני רוצה זה כוס אחת, אולי בעצם שתיים או שלוש, של בירה קרה וכמה צ'ייסרים בצד.

רק תנו לי לברוח.

הגשם לא הפסיק לרדת, ודרכי עוד הייתה ארוכה. אפורה, מייאשת ובעיקר לא נגמרת. האדמה שפעם הייתה מוצקה הפכה לבוצית ככל שהתקדמתי. ניהלתי קרב אינסופי רק בשביל לעשות צעד אחד נוסף קדימה, להצליח לנתק את רגלי מהקרקע, רק בשביל לאחד בניהם מחדש רגע אחד אחרי. לא ראיתי שום הגיון בדבר. אבל כמובן שלא הפסקתי להתקדם.

אני רוצה להאמין שמאחורי העקשנות שלי הייתה מטרה ראויה, אבל הניחוש הראשון שלי מסתכם באינסטינקטים בלבד, אני לא רוצה למות. לא רוצה להכות שורש. אני לא חושב שאני חיה, אבל זה לא מופרך שאולי החיות הם גם בני אדם. זאב לזאב, אדם.

זיעה ניגרת לאורך גופי. המאמץ הזה לוקח את השנים הכי יפות שלי. כל טיפה מחליקה על גבי קמט חדש,מסרטטת עוד שביל, המרחיק אותי מאלמוות. הדבר הנכון יהיה כמובן לשבת תחת צילו של עץ עתיק ונדיב, לחכות שהגשם יימוג ולהתחיל את מסעי מחדש. לשמור על כוחותיי בשביל מאמץ עילאי אי שם בעתיד הלא נראה לעין.

אבל כמובן שלא הפסקתי להתקדם.

אני מדמיין שמאחורי החוסר רציונאליות שלי קיימת אמונה על גמול מספק, אבל ההכרה של דרכיי הנלוזות מרמזת על אשליות בלבד. אני לא רוצה לדחות סיפוקים, אני צריך הכל עכשיו, והמחשבה שאין פרס מעוררת בי אימה. אני לא חושב שאני מאמין בפיות שיניים, אבל מה אם המציאות היא שקרית לא פחות.

אני מוביל את עצמי לעבר מותי. ההבנה חסרת הפשר הזאת, מפרקת את עצמם קיומי. אני חושב משמע אני קיים, אני קיים משמע אני חושב, אני מבין משמע אני מפסיק להיות.

הישועה היא בהליכה תמידית קדימה, הליכה חסרת מטרה. אני לא מגיע ליעד, אני לא נדרש למצוא לעצמי כיוונים חדשים, אני אף פעם לא גומר. כשאין התחלות חדשות, שום דבר לא מסתיים. אני מוצא את החופש האולטימטיבי לא באין ספור אפשרויות, אלא בדרך אחת ארוכה שלא נגמרת.

התנועה זורמת. צפירה, ועוד צפירה, חריקת גלגלים, דלתות מכוניות שנטרקות, וצעקות עד בלי די. הפיח עולה, השאון מתעצם. אדי חום עולים מהמדרכות המלוכלכות, ילדים קטנים מפספסים את פחי הזבל ונותנים למקלות הארטיק לימון בשלושה שקלים שלהם להידבק לרצפה, כלבי צעצוע מטופחים מדי משתינים באמצע הרחוב באין מפריע,יוצרים נהרות צהובים שמפזרים ריחות לכל עבר. והתנועה לא מפסיקה לזרום. כולם ממהרים למקום כלשהו, גוררים איש את רעו בכל הכוח ולא מוכנים לעצור אף לרגע. צריך להגיע, להספיק, לרוץ, לחזור, אסור לבזבז זמן, אין שום טעם להפסיק. ורק אני כאילו אין לי שום דבר על הכתפיים. יושבת באמצע הרחוב, על ספסל שכמו כל דבר במקום הזה ראה כבר ימים טובים יותר, ורק בוהה בעולם. זה מה שאני אעשה כל היום, זאת ההחלטה שלי לחיים החדשים. לשבת פה, באמצע שום מקום אבל בתוך כל מקום, ולראות איך החיים חולפים מולי. אולי ככה אני אבין את הכל טוב יותר.

הבדידות סביבי נשברת. אדם מבוגר למראה, בגיל הזה שממנו אין כבר לאן להגיע, אין מה לשפר, מהמקום הזה שכבר לא שואלים יותר מה תרצו להיות כשתהיו גדולים, מתיישב לידי. הוא משמיע אנחה רמה כשגופו הכבד פוגש בלוחות העץ המרקיבות של הספסל. לראשו יש כובע מצחייה לבן, וכל פניו נוטפות זיעה. הוא כנראה הגיע מרחוק, פילס את דרכו בעולם החם והמזוויע, רק חולם על נקודה מכוסה בצל שם יוכל לנוח. הוא יושב לידי, נאנח בקול רעם, מנסה להתאושש. ואני מסתכלת עליו, בוהה ממש בלי בושה, מנסה להבין האם יהיה משהו שיניע אותו לקום, לצאת מהקור הרגעי ולהתחיל את כל המסע עד העצירה הבאה מחדש. אני מנסה להיכנס לראש שלו, להבין למה בחר דווקא בכובע הזה, למה החליט ללכת בדרך הזאת, מנסה לנחש האם בסוף הרחוב יש בית ממוזג עם אנשים שמחכים לו. עניי הצולבות כנראה משכו את תשובת ליבו, כי נראה שהוא מחליט להתאושש ועם מבט נוקב ומרושע שמופנה כלפיי בתשובה, האדם המבוגר למראה ממשיך את מסעו. הוא הולך ובטח חושב מה לא בסדר איתי, כשאני בסך הכל דאגתי, תהיתי אם הוא מאושר.

אני חוזרת לאותה נקודה. שוב אני נמצאת לבדי, כולם נעים מהר מדי ואני לא מצליחה למקד את המחשבות באף אדם. אני רוצה להבין ממה כל אחד מאלו שרצים מולי מורכב, מה מניע אותו, מה הוא הבטיח לעצמו בשביל להמשיך ללכת, אבל התנועה לא מפסיקה לזרום. רעב מתחיל להתפשט בתוכי, אני לא זוכרת מתי אכלתי בפעם האחרונה. את היום יעדתי לטובת הנפש, הצהרתי שהגוף יכול לחכות לזמנים אחרים. המחשבה שלי מתחילה להתפזר. אני מסתכלת בתשוקה בפיתה העמוסה להפליא שבחורה צעירה זוללת מולי. היא משקיעה את כול כולה בתהליך, אבל לא מפסיקה ללכת, אפילו לא שמה לב איך הטחינה נוזלת לה על הסנטר, איך החולצה הלבנה שלה כבר לבנה פחות. אני תוהה לעצמי אם כשאותה בחורה צעירה תתקל בכתמים, היא תזכור בכלל כמה שהפיתה הייתה לה טעימה.

הראש שלי לא מפסיק לעבוד. אני מנסה להתמקד בדברים הקטנים, לחשוב כל מחשבה מהתחלה עד סופה המלא, להכיל ולעכל הכל. אבל אני לא מסוגלת. אני שמה לב לעוד ועוד דברים, הכל מציף אותי. יש לי פתאום כל כך הרבה דברים לציין, על כל כך הרבה דברים להצביע. אני רוצה לצעוק לכולם, תסכלו לשם, אל תפספסו את הילדה הקטנה עם הצמות שהולכת ברחוב ושרה שירים לעצמה, אל תפנו מבט מאחותה הגדולה, שמסתכלת בה בזלזול מהול בקנאה, כי היא זוכרת איך פעם זאת הייתה היא. אל תתנו לדברים הקטנים שמרכיבים את החיים שלכם לזלוג לכם החוצה. אני מרגישה שאני לא בסדר, אני נרגשת מדי, אני מעורבת מדי, יש לי צורך חזק מדי לחלוק אבל אני לבדי לגמרי.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה. לוקחת נשימה עמוקה, סופרת עד עשר ונושפת את האוויר המשומש החוצה. אני צריכה להתאפס על עצמי, להזכיר לעצמי בקול רגוע וסובלני, שהיום לא אני באמצע, לא אני נושא המחקר, היום הכל מתמקד בבחוץ, היום אני ספוג ותו לא. אני פותחת את העיניים לרווחה, ומוכנה להתחיל מחדש. אני מסתכלת על האנשים שהולכים מולי, הבחורה הצעירה שמדברת בקולניות על הדייט מאתמול בפלאפון החדיש שלה, על זוג הזקנים שהולכים להם לאט אבל לא מפסיקים להחזיק ידיים, על שני הילדים שרבים למי יש יותר אסים ומי יורק רחוק יותר. כולם ממשיכים ללכת, ולא שמים לב לדקות שחולפות, לזמנים שעפים להם ממש מעל הראש. בתוך ראשי, בקול הכי רועם שנפשי האילמת מסוגלת לו, אני תוהה כמה מהם מבזבזים את הדקות האלו על משהו אמיתי, משהו שבאמת עושה להם טוב.

השמש מתחילה לשקוע, אני בטח יושבת פה כבר שעות, באותו מקום, בדיוק באותה תנוחה. עשרות אנשים חלפו על פניי. לכל אחד מהם בניתי סיפור חיים, מטרה, סיבה, האדרתי אותם, הפכתי אותם ליותר אמיתיים ממה שהם אי פעם יהיו. כל אחד מהם הפך לסיבה לקיומי. בראש שלי הכול הרבה יותר מהותי, הרבה יותר חשוב, העולם לא מסתכם בלהצליח לעבור עוד יום אחד ממכלול הימים שהופכים להיות חיינו.

הראש שלי עסוק מתמיד, מנסה לנתח את מה שרואות עיניי. אני עדיין רעבה, וזה מרגיש כאילו מתרחשת מלחמת עולמות, בין הגוף שזועק לפת לחם והנפש שזקוקה רק לעוד שנייה אחת בשביל להבין יותר.

אני מחליטה לדבוק במטרה שלי ולמקד את עצמי בדברים אחרים עם כל הכוחות שברשותי. העולם לא יכול להיות מושתת רק על אינסטינקטים, אני לא רוצה להאמין שהכול מסתכם בדחפים ובצורך לענות עליהם.

 אולי ההתבוננות תציל אותי מלקחת חלק במציאות שכזאת.