Eat Your Brains Out

אני חושבת שהדבר שהבחור האחרון השאיר אותי איתו, זה לא שברון לב, אלא מירמור.

אני מסתובבת בימים האחרונים, ממש לא אומללה, אבל מסננת לכל עבר שנמאס לי מגברים.

ספק בצחוק, ספק רצינות.

אולי יותר ברצינות.

אני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם זה, עם משחק הדייטים המתיש, עם הפחד המתמיד מאוד נטישה, עם ההתקרבות ואז הניתוק הפתאומי.

קשה לי וכל כך מפחיד לי.

ואני ממורמרת יותר מהכל.

לא בא לי להיכנס לשום דבר יותר בחיים, אבל באותו הזמן אני מרגישה בודדה. לימבו אכזרי של פחדים, רצונות וצרכים.

אוף.

ואני שם תמיד כשצריך. מרימה את השברים של אחרים.

אבל כשאני קורסת, נשברת לחלקים הכי קטנים שיש, אף אחד לא נמצא פה.

ואני זועקת לעזרה, בצורה הכי ברורה שיש, ואף אחד לא מגיע.

אני כל כך לבד. 

כן, אני חושבת שאני מתחילה להתמודד טוב יותר כשהאשליות שאני בונה לעצמי בראש מתנפצות.

זה כבר משהו.

מעניין אם זה כל הקטע של להתבגר, להגיע לשלב שבו לא באמת אכפת יותר, ולא באמת מצפים.

אני בטוחה שזה משמעותית פחות כאבי ראש.

חוץ מזה, אחרי שבת שלמה שבה עשיתי מרתון של GIRLS, נזכרתי כמה שאני צריכה לחזור לכתוב.

הרי הספר שלי, לא יכתוב את עצמו.

וכן, אני שורדת, והדירה שלי אדירה.

וכבר פחות עצוב לי שאני לבד ואפילו פחות אכפת לי שזה מה שאני רואה באופק לעצמי. 

לפעמים בא לי להיות אימפולסיבית לחלוטין, לעשות מה שבא לי ברגע זה ולא לחשוב על שום תוצאות.

אבל אז אני מתחילה לחשוב ומונעת את זה מעצמי.

אני מניחה שזה לטובה, אבל עדיין בא לי.