Eat Your Brains Out

אני מנסה להיות חזקה.

ולא לבכות.

להזכיר לעצמי, שזהו זה המצב עכשיו ואין שום דבר שאפשר לעשות בשביל לשנות.

אני לא אתקשר עליו. לא אצור קשר.

אבל להיות יום שישי בבית, לישון במיטה שלי, לתכנן תוכניות בלי לדבר איתו ובסוף לא לבלות את הערב אצלו, זה קשה לי.

זה הפך להרגל שכל כך אהבתי.

וכל כך כואב לי לעצור את הדמעות.

אבל מעסתי בלבכות, מעסתי בלהתלונן, בלהסתובב עם פרצוף חמוץ ועצוב כל הזמן.

למה זה ככה? למה זה לא עובר?

למה כל כך אכפת לי ממנו?

למה לו לא אכפת ממני?

אני רוצה להשתחרר, להתגבר.

אני רוצה שלא יכאב לי יותר.

אני שונאת את המקום הזה שאני נמצאת בו.

יש בי אי שקט מציק. מין הרגשה כזאת, שבאה עמוק עמוק מתוך הבטן, שהופכת את הכל לנורא.

והדרך היחידה שאני יודעת להתמודד עם זה זה לכתוב.

אני לא רוצה אותו בחזרה, לא שהוא רוצה אותי אבל זה לא משנה.

אני לא בוטחת בו יותר ואני גם לא בטוחה שאני עדיין אוהבת אותו, בטח לא כמו מלפני שבוע.

אבל עדיין עצוב לי.

וההרגשה הזאת של ריקנות, של סוף, של חוסר משמעות לא עוזבת אותי.

היא באה כשאני לבד ואני מרגישה איך שהיא מרעילה אותי מבפנים.

אני יודעת שהיא תעבור בסופו של דבר, שאני אהיה בסדר גמור.

דברים שהפריעו לי בקשר שלנו מרימים את הראש, אני מתעוררת מאשלייה של אהבה חד צדדית.

אני אהיה בסדר. אני יודעת.

וכל יום שעובר הלב שלי מתאחה קצת יותר. אבל עדיין הוא רחוק מלהיות שלם.

וכל מה שאני רוצה, בסופו של היום, זה להגיע הביתה, ולטבוע בחיבוק של אמא.

אני מרגישה שאני נאבדת.

כל כך אהבתי ת'הרגשה שיש שם מישהו שיקשיב לי תמיד, שיהיה לו אכפת.

אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו, הוא פגע בי ממש. אבל אני כן עדיין מרגישה כלפיו משוה, ואני כן נלחמת בעצמי לא להתקשר.

אני לא רוצה אותו אבל בו זמנית המחשבה שהוא אף פעם לא יהיה יותר חלק מהחיים שלי מפחידה אותי.

אני רוצה שיכאב לו כמו שכואב לי. אני רוצה שיהיה לו אכפת.

אני נתפסת לעובדה שהדברים שלי עדיין אצלו ושאני חייבת לקבל אותם בחזרה. אני באמת רוצה אותם בחזרה ואני לא רוצה שמישהו אחר ישתמש בהם.

אבל העובדה שאני אצטרך לדבר איתו מפחידה אותי, אני רוצה לגמור עם זה כבר.

אני רוצה להרגיש נאהבת ע"י מישהו אחר.

אני רוצה לאהוב מישהו אחר. אבל כרגע אני פשוט לא מסוגלת אפילו להסתכל לכיוונים שונים.

אני מחייכת, ואני שותה וחברים שלי מקיפים אותי, ובאמת הכי קשה לי כשאני לבד עם עצמי.

ואני אומרת שאני אפסיק לבכות, ואני באמת עושה את זה פחות.

ועבר פחות משבוע, ואני מרגישה שהזמן פשוט לא זז, לא מתקדם לשום מקום.

אני רוצה להיות שבועיים מעכשיו, אני רוצה להיות חודשיים מעכשיו, במקום חדש, אנשים חדשים, סביבה חדשה.

בסופו של דבר קשה לי.

כי באמת ראיתי בו כל כך הרבה. הוא לא היה כל מה שאי פעם רציתי, אבל היו ימים שחשבתי שהוא ממש לא רחוק משם.

אני לא רוצה לסיים את הקשר הזה איתו בבום, אני לא רוצה לשנוא אותו, לא רוצה לכעוס עליו, אני לא מצטערת על שום רגע שהיה לי איתו.

הבעיה היא רק שחמשת החודשים האחורנים כל כך קשורים בו, או שהם מורכבים מחוויות איתו או מחוויות שסיפרתי לו עליהם.

קשה לי להפסיק לחשוב עליו. לתהות מה הוא עושה, לתהות מה הוא חושב, אם הוא מתגעגע עליי.

אני רוצה לדבר איתו ואני יודעת שאסור לי ואני יודעת שאני לא אעשה את זה. ואני גם די בטוחה שהוא בכלל לא יענה לי.

אני שונאת את זה.

אוף.

אבל אני לא בוכה יותר. לפחות לא כל הזמן. זה גם משהו.

איך אני גורמת לעצמי להפסיק לחשוב עליו?

איך אני גורמת לעצמי להפסיק להיזכר בדברים שעשינו ביחד?

איך אני גורמת לכל דבר להפסיק להזכיר לי אותו?

איך אני מפסיקה לאהוב אותו?

כל מה שאני רוצה זה שיפסיק לכאב לי, שיפסיק להיות לי אכפת.

אני רוצה לקום חדשה ומחוזקת ומלאת תקווה שאני אמצע מישהו טוב יותר שבאמת יאהוב אותי.

אבל הזמן לא עובר מספיק מהר בשבילי, ואני מרגישה איך שאני נאבדת בפרץ של רגשות שאני כבר מזמן לא רגילה עליהם.

הלב שלי כל כך שבור וזה כל כך כואב.

איך אני אמצא כוחות להמשיך מפה?