Eat Your Brains Out

אני מנסה להיות חזקה.

ולא לבכות.

להזכיר לעצמי, שזהו זה המצב עכשיו ואין שום דבר שאפשר לעשות בשביל לשנות.

אני לא אתקשר עליו. לא אצור קשר.

אבל להיות יום שישי בבית, לישון במיטה שלי, לתכנן תוכניות בלי לדבר איתו ובסוף לא לבלות את הערב אצלו, זה קשה לי.

זה הפך להרגל שכל כך אהבתי.

וכל כך כואב לי לעצור את הדמעות.

אבל מעסתי בלבכות, מעסתי בלהתלונן, בלהסתובב עם פרצוף חמוץ ועצוב כל הזמן.

למה זה ככה? למה זה לא עובר?

למה כל כך אכפת לי ממנו?

למה לו לא אכפת ממני?

אני רוצה להשתחרר, להתגבר.

אני רוצה שלא יכאב לי יותר.

אני שונאת את המקום הזה שאני נמצאת בו.

איך אני גורמת לעצמי להפסיק לחשוב עליו?

איך אני גורמת לעצמי להפסיק להיזכר בדברים שעשינו ביחד?

איך אני גורמת לכל דבר להפסיק להזכיר לי אותו?

איך אני מפסיקה לאהוב אותו?

כל מה שאני רוצה זה שיפסיק לכאב לי, שיפסיק להיות לי אכפת.

אני רוצה לקום חדשה ומחוזקת ומלאת תקווה שאני אמצע מישהו טוב יותר שבאמת יאהוב אותי.

אבל הזמן לא עובר מספיק מהר בשבילי, ואני מרגישה איך שאני נאבדת בפרץ של רגשות שאני כבר מזמן לא רגילה עליהם.

הלב שלי כל כך שבור וזה כל כך כואב.

איך אני אמצא כוחות להמשיך מפה?

אז הוא שבר לי את הלב.

הדבר היחיד שחשבתי שהוא אף פעם לא יעשה.

הוא עזב אותי בטלפון, באמצע משמרת לילה, בוכיה עד מוות.

וזה כל כך כואב לי, אהבתי אותו, אני עדיין אוהבת אותו.

ואין לי מושג איך להמשיך מעכשיו.

הוא טוען שאני הדבר הכי חשוב לו כרגע, אבל הוא לא אוהב אותי ועדיין חושב על ההיא, והוא לא מסוגל לעשות לי את זה יותר.

ובא לי למות.

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

הוא שבר לי את הלב.

אז הנה יום העצמאות ואני לבד יושבת בדירה.

בחוץ יש את שיא החגיגות של פלורנטין, אבל אין לי כל חשק לפקוד אותם לבדי.

החבר והשותפה בכרמיאל, ופה, בכן, מזמן לא הרגיש בודד כל כך.

אני כבר חודשיים פה, ואני לא באמת מכירה אף אחד.

קצת מנוכרת בעיר שאמורה להיות הכי אני.