אז החלטתי לספר לכם את החלק הראשון של הסיפור שלי.
או לפחות את האישיות שלי.
כשהייתי קטנה יותר, חשבתי שאני סוג של דפוקה.
למה?
כי אף אחת לא הסתכלה על בנות אחרות ועל בנים. אף אחת לא הסתכלה על בחור בחצאית ואמרה לעצמה "הייתי רוצה נעליים כאלה." או מכריחה את עצמה להתנהג כמו אחרות ולנסות לא ללכת מכות עם בנים אחרים. ממש ניסיתי להתנהג כמו בת, ללבוש ורוד, לשחק בבראציות, ברביות ואלוהים יודע מה עוד.
אבל פשוט לא אהבתי את זה.
אז התנהגתי שונה, נסגרתי לאנשים. לא הצלחתי להיכנס בכלל לסולם החברתי.
הדבר הכי עצוב, שזה היה בכיתה א'. בכיתה א' מתחילים סולם חברתי והאנשים שנכנסים- שורדים לכל אורך שש השנים.
ואם אני אקצר את זה- בכיתה ו' כבר חשבתי שאני אאבד עשתונות ואתאבד. אבל זה לא קרה ושרדתי. אבל זה היה על קצה החבל.
תמיד הייתי שונה, לא משנה מה עשיתי, איך התנהגתי, המוזיקה ששמעתי.
אז נכנסתי לדיכאון, שקעתי בתוך ענני אשמה. כי כל מה שאי פעם קרה לי היה באשמתי.
באיזשהו שלב כמעט התאבדתי. כיוונתי את הסכין לגרון והתכונתי לחתוך את כל הדבר הזה, וזהו.
זה לא קרה, ואני עדיין כאן.
פשוט חשבתי שאני דפוקה, אז לא רציתי להשתייך גם לחברה, שגם אותה החשבתי לדפוקה.
אז פשוט הפסקתי להתקיים.
מבחינתי, ומבחינת אחרים.
והעולם נראה יותר ויותר סתמי...
לא נהנתי מזה, בכלל.
שאלות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: