לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

rikki, where are my lemons?

רק אני, החיים והביקורות שלי על אנשים. כי מה כבר יש לי לעשות?

Avatarכינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

8/2013

מכתב מנערה רנדומלית- איך אני אמורה להגיב?


הרשו לי לספר לכם על מקרה מוזר ורנדומאלי לחלוטין שקרה לי באוטובוס- זה היה כל כך מוזר- אבל דברים כאלה קורים בכל יום.

נסעתי באוטובוס לתל אביב הביתה, משועממת תחת והתקשרתי לכל אנשי הקשר שלי כמעט (עזבו את העובדה שכמעט אף אחד לא ענה -.-). גם מי שענה היה חצי מת ולא עזר לשעשע אותי בכלל.

בכל מקרה, הייתי באוטובוס, והייתה נערה אחת מולי, אני קולטת שהיא כותבת כל הנסיעה על מחברת עם כריכה קשה בצבע לבן עם קישוטים אדומים וורודים, אם אני זוכרת נכון. העט היה ורוד כזה.

עדיין לא חשדתי פה.

הגענו לתחנה שבה היא הייתה צריכה לרדת, ואז היא קמה, הושיטה לי נייר מקופל שהיה כתוב עליו "תפתחי אותי בבית". ואז היא הלכה וירדה, אחרי שהחלפנו מבטים לחצי שנייה באופן המוזר ביותר שאתם יכולים לדמיין.

הייתי ברגע של "מה קורה פה לעזאזל?"

 

הגעתי הביתה, הנחתי את התיק שלי בשולחן (המקום הראשון שאני נתקלת בו) ופתחתי את המכתב. היה כתוב בו כך:


את מהממת.

יש לך חיוך מהמם, ועיניים יפות.

אולי זה חצוף אבל את בחיים לא תראי אותי שוב...

אז, רק כמה הצעות, רק מכוונה טובה...


* אל תכססי ציפורניים! זה נורא!

* תאריכי את השיער ותצבעי לצבע חום.

* בלי פוני- יש לך פנים יפות.

* תעברי לעדשות- העיניים שלך יפות.

* אל תאפרי אותן ככה- רק צללית נוצצת ורימל יהיה טוב.


בקיצור, את יפה.

תוציאי את זה החוצה.

- ואל תשבי כפופה. תשבי ישר עם בטחון.

 

בתכלס, הקשבתי רק למשפט האחרון. אבל נחמד מצידה לתת לי הצעות, למרות שהיא לא מכירה אותי בכלל וכנראה שבאמת לא אראה אותה יותר לעולם (ואולי הגורל יעשה אחרת...?)

 

קיבלתי טיפ מהאובססיה שלי- "תדחפי כמה שיותר שיט לתשובה כשאת עונה בשיעורי הבית שלך."

אני כל כך אוהבת את זה.

 

בה-ביי.

נכתב על ידי , 12/8/2013 10:49   בקטגוריות ביקורת, אופטימי, מכתב רנדומלי, ורוד, מוזר, אובססיה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני חיבת לשים כותרת?


אז החלטתי לספר לכם את החלק הראשון של הסיפור שלי. 

או לפחות את האישיות שלי. 

כשהייתי קטנה יותר, חשבתי שאני סוג של דפוקה. 

למה? 

כי אף אחת לא הסתכלה על בנות אחרות ועל בנים. אף אחת לא הסתכלה על בחור בחצאית ואמרה לעצמה "הייתי רוצה נעליים כאלה." או מכריחה את עצמה להתנהג כמו אחרות ולנסות לא ללכת מכות עם בנים אחרים. ממש ניסיתי להתנהג כמו בת, ללבוש ורוד, לשחק בבראציות, ברביות ואלוהים יודע מה עוד.

אבל פשוט לא אהבתי את זה. 

אז התנהגתי שונה, נסגרתי לאנשים. לא הצלחתי להיכנס בכלל לסולם החברתי. 

הדבר הכי עצוב, שזה היה בכיתה א'. בכיתה א' מתחילים סולם חברתי והאנשים שנכנסים- שורדים לכל אורך שש השנים. 

ואם אני אקצר את זה- בכיתה ו' כבר חשבתי שאני אאבד עשתונות ואתאבד. אבל זה לא קרה ושרדתי. אבל זה היה על קצה החבל. 

תמיד הייתי שונה, לא משנה מה עשיתי, איך התנהגתי, המוזיקה ששמעתי. 

אז נכנסתי לדיכאון, שקעתי בתוך ענני אשמה. כי כל מה שאי פעם קרה לי היה באשמתי.

באיזשהו שלב כמעט התאבדתי. כיוונתי את הסכין לגרון והתכונתי לחתוך את כל הדבר הזה, וזהו. 

זה לא קרה, ואני עדיין כאן. 

פשוט חשבתי שאני דפוקה, אז לא רציתי להשתייך גם לחברה, שגם אותה החשבתי לדפוקה. 

אז פשוט הפסקתי להתקיים. 

מבחינתי, ומבחינת אחרים. 

והעולם נראה יותר ויותר סתמי... 

לא נהנתי מזה, בכלל. 

 

שאלות? 

נכתב על ידי , 1/8/2013 21:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMrs. Obiit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Mrs. Obiit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)