אהבה אמורה להסתמן כדבר טוב, לא?
אז למה כל פעם כשמתקרבים למצב כזה, פתאום אני מתחילה לפחד?
למה בעצם כשמגיע מצב כזה- אני ישר אומרת ״לא... אין מצב... אני סתם אתחיל לחשוב יותר מדי״.
למה בעצם כשמגיעים למצב כזה אני לא מפסיקה לחשוב עליו. אבל נורא מעניין אותי מה הוא חושב?
אבל בעצם מה אכפת לי?
הוא וויתר.
זכותי להמשיך, לא?
הרי זה לא שהיה משהו.
ולו כבר הייתה מישהו..
אז למה אני חושבת בכלל?
ולמה כל כך שמחתי שהוא התחיל לדאוג, ולשאול?
ולהגיד ״הוא בן 22, אל תעשי שטויות״.
אולי כן אכפת לו בסופו של דבר?
עייפתי מהמשחקים שלך. עייפתי.
סך הכל אמרתי, רוצה לאהוב, רוצה להרגיש נאהבת.
רוצה להתרגש, רוצה ניצוצות בעיניים.
אני רוצה פרפרים בבטן, אני רוצה נשיקה ראשונה.
אני רוצה. ורוצה.
אבל אולי אני קודם צריכה לעבור תהליך קודם, לפני שאסבך מישהו בתסבוכת שלי?
או שאולי ההפך?
אולי הוא זה שיוציא אותי ממנה?
למה בעצם אני מתחילה לשאול את עצמי כל כך הרבה שאלות? למה אני מסבכת את עצמי?
זה לא היה מסובך. אז מה בוער?
הזמן עושה את שלו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
