הפעם האחרונה שהתראינו.
בעצם, פעם לפני אחרונה. כי מי ידע שהפגישה האחרונה שלנו תהיה כמו שהיא הייתה?
כשאני עומדת עם הטישו ביד.. ואת בעצם קבורה באדמה?
אני אחזור לפעם הלפני אחרונה, נפגשנו בבית הספר.
שתינו באנו למתכונת.. התיישבתי לידך על הספסל ליד הבניין.. ״למדת? לא? יופי! מארגנים מרד״ את אמרת. צחקתי ואמרתי שיהיה לך בהצלחה עם זה ואת קמת כדי ללכת לאסוף עוד אנשים שיצטרפו למרד הקטן שלך.
נכנסנו לכיתה וגילית שהמורה שתכננת שתהיה שם לא הייתה, התחלנו את הבחינה וכמה דקות אחרי קמת והלכת, אמרת שזה ממש קשה ושאת לא מצליחה ושיהיה לנו בהצלחה ...
אחרי המתכונת יצאתי ועברתי לידך, החלפנו איזה משפט והמשכנו הלאה, את המשכת לשבת ואני יצאתי הביתה..
מי ידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אסתכל לך בעיניים?
הפעם האחרונה שהתראינו לא ממש הייתה מפגש, אלא הלוויה שלך, כמה ימים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותך.
הרבה בכי. הרבה מחשבות שעוברות בראש. איך זה הגיוני? איך זה קרה? ומי ידע שזאת תהיה הפעם האחרונה שנפגש?
בזמן האחרון לא היינו כל כך בקשר, אבל במגמה היית ללא ספק בין היחידים שהתייחסו אליי. שגרמו לי להרגיש קצת שייכת.
פעם היינו בקשר הרבה יותר טוב, אבל יש לי ממך רק זכרונות טובים.
הלוואי והפעם האחרונה הייתה קצת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
