מוזר לי להחליט ככה באמצע החיים לפתוח בלוג ולכתוב. תמיד אהבתי לכתוב סיפורים קצרים למגירה, מונולוגים, שירה וכאלו. תמיד קראתי בבלוגים של אחרים ואף הגבתי באנונימיות לפעמים. כשראיתי את הנושא החם הבנתי שאני רוצה לשתף את הסיפור שלי, כי בוודאות יש עוד שעברו תהליך דומה וישמחו לקרוא שהם לא לבד.
אני טוענת שהחיים של רוב האנשים הם תוצאה ישירה של הסביבה אליה הם נולדים. ילדים סופגים ערכים ומנהגים מסוימים וברוב המקרים יחיו כפי שהוריהם חיו. בין כל אותם אנשים עם מחסומי עיניים, אוזניים, פה ומוח ישנם אנשים שמטילים ספק שמה שנאמר להם, אפילו על ידי האנשים הכי קרובים אליהם בתחילת החיים - הוריהם.
תמיד הייתי כזו, סקרנית להחריד עם מאגר שאלות בלתי נדלה, כל שאלה ותשובה עוררו בי עשר שאלות אחרות. בהתחלה קיבלתי כמובן מאליו את המנהגים הדתיים של ההורים שלי - הספיק לי הטיעון "כי ככה ה' אמר" על כל דבר מוזר שהיינו עושים, והיו הרבה דברים מוזרים ותמוהים. כשסיימתי את בית הספר היסודי הכל התחיל להסתבך. בית הספר התיכון היה נפרד לבנים ובנות, היינו לומדות הרבה יותר מקצועות קודש מהתיכוניסט הממוצע (תנ"ך, גמרא, משנה, תורה שבעל פה (הלכות) ואמונה. סבלתי מכל רגע), ואף היו מודדים לנו את אורך החצאיות והחולצות. ראיתי את שאר האנשים בעיר מגוריי מסתובבים להם בחיי החול והחומר שלהם, נהנים, והתחלתי לפקפק ביסודות החינוך שלי. קשה לתאר את סערת הרגשות שמלווה תהליך כזה. כל תפיסת העולם שלי התערערה, לא ידעתי מה אמת ומה שקר, האם יש תכלית לחיים שלי או לא. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי. בדיעבד אני יכולה לקרוא לה הצירים של הלידה מחדש שלי.
התחלתי לברר עם רבנים ומורות, שאלתי שאלות מהותיות ועל כל תשובה הקשתי וביקשתי הוכחות וסימוכים. דמויות הסמכות הללו לא שמחו שאני חוקרת ושואלת וכמעט תמיד התשובה הסופית הגיעה לטיעון שאין דרך להוכיח דבר מכל מה שלימדו אותי, מהסיבה הפשוטה שהוכחה נוגדת אמונה. אם הייתה הוכחה כולם היו דתיים. יש צורך להאמין שיש אלוהים, שהוא משגיח, שאכפת לו מה אנחנו עושים. הבנתי שאני לא מאמינה יותר שיש בורא לעולם, כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי להכריח את עצמי להתפלל מתוך לב שלם ומאמין או לברך בכוונה. הייתי בכיתה י' ופחדתי לספר. פחדתי שהוריי ינדו אותי, חברותיי לא ירצו להיות בקשר איתי, ולא יהיה לי אף אחד בעולם, יעיפו אותי מבית הספר ואפילו השכלה לא תהיה לי.
זה פחד משתק. אין עם מי לדבר, אין עם מי לשתף, כלום. בפעם הראשונה שהדלקתי את הפלאפון בשבת הלב שלי פעם כל כך חזק שהייתי בטוחה שאני הולכת לקבל התקף לב. ציפיתי למכת ברק מהשמיים, או לפחות הפסקת חשמל כללית בכל העיר. חינכו אותנו שלכל מעשה רע יש עונש מיידי - איפה העונש שלי? המשכתי לחלל שבת ולהיות במחשב ובטלפון, התכתבתי עם חברות חילוניות שפגשתי בעבודה במלצרות, והיו לי רגשות אשם עזים לאורך כמה חודשים. אצל פולנים המצפון עובד שעות נוספות.
לאט לאט גיליתי את העולם החילוני, הייתי משקרת להורים ויוצאת איתן למסיבות, נהניתי וחוויתי התבגרות כמעט נורמלית. אני אומרת כמעט כי אלו היו שנתיים של חיים כפולים... בבוקר בבית הספר הייתי צדיקה, צנועה וחסודה, ובערב מבלה עם חברות. היו לי שתי מלתחות שונות, אחת בבית, של הבגדים לחיי השקר שלי ואחת אצל חברה שלי, לבילויים. פעם אמא שלי מצאה מכנסוני ג'ינס שבטעות שמתי בכביסה. גוועלאד!
כשניסיתי לדבר עם ההורים על כך שאני כבר לא מאמינה בדת ובאלוהים הם ביטלו את דבריי, טענו שזה מרד גיל הנעורים שיחלוף.
הסיפור שלי נגמר עם סוף טוב. אחרי התיכון עשיתי שנת שירות רחוק מהבית, התחלתי ללמוד באוניברסיטה, מצאתי עבודה טובה. התחושה היא כמו ציפור שהשתחררה מהשלשלאות שהיו מהודקות סביב כנפיה, והיא ממריאה הרחק הרחק, אל ארץ זבת חלב ודבש.
בעתיד אולי אפרט את הדעה המלאה שלי לגבי הדת. כרגע מה שחשוב זה המעבר שלי לפני ואחרי. אני קוראת לזה יציאה מארון הקודש כי התהליך מאוד דומה יציאה מהארון של אדם עם נטייה מינית לאותו המין - הכחשה וניסיון לחיות כמו שהחברה ה"נורמטיבית" כביכול מכתיבה, הבנה והשלמה שלא תהיה כמו הסביבה שלך, ויש מימד של קבלה של החברה והמשפחה שלא רגילים לדרך חיים אחרת משלהם. היציאה שלי לוותה בהמון קשיים, חלק מהחברות נזנחו כי הן לא קיבלו אותי כמו שאני באמת, היה להורים שלי מאוד קשה לראות שאני חילונית לכל דבר ולא שומרת אפילו דבר אחד מהמסורת. אבל כל זה שווה את זה כי עכשיו אני מרגישה שלמה עם עצמי. אוהבת את מי שהפכתי להיות.
מחכה לתגובות, שאלות, הערות, ושיתופים שלכם אם עברתם משהו דומה.
אוהבת, רוזי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
