שוב חוזרת לכתוב פה כשרע, כשעצוב, כשאין כוח לכלום. כנראה זה יהיה תמיד ככה ולא ישתנה, הצורך לשפוך הכל ביומן מגיע אך ורק כשרע על הנשמה. כבר יותר מחצי שנה לא כתבתי פה והרבה השתנה, בעצם רק דבר אחד השתנה, התגייסתי, עכשיו אני נמצאת בבית רק חמשושים, בקושי מוצאת את הזמן להורים שלי לחברים שלי ולחבר שלי בזמן הקצר שאני פה, האמת שזה די מבאס כי אני כל השבוע בבסיס תקועה בתפקיד שאני לא הכי אוהבת ואפילו לא כל כך מצליחה בו. אף פעם לא כל כך רציתי להיות סייעת רופא שיניים ואחרי חודשיים בתפקיד אני גם מבינה למה, זה משעמם, זה משעמם ושוב משעמם! הסיבה היחידה שהלכתי על התפקיד הזה הוא שאחרי הצבא יהיה לי כבר מקצוע טוב שאני אעשה בו כסף טוב בשנים הראשונות אבל האמת שלא נראה לי שאני אלך לעבוד בזה... אולי אני לא אוהבת את זה כי זה רק ההתחלה ואני לא כל כך מצליחה בזה אבל אני די מתוסכלת ודי משעמם לי ואין לי מוטיבציות להצליח אפילו. בתפקיד הזה גיליתי שאני די מפוזרת ושוכחת הכל ונלחצת מדברים אז אני די צריכה לעבוד על זה ולהתחיל לארגן לי דברים בראש ולהיות יותר רגועה ולהאמין שאני אצליח כי אחרת אני בחיים לא אצליח. האמת שאני צריכה להרגע גם בשיעורי הנהיגה שלי כי אני רוצה לסיים עם זה כבר ולגשת סוף סוף לטסט (השלישי שלי) וזה משגע אותי שאני לא מצליחה בזה גם.לפחות עם חבר שלי הכל בסדר חוץ מזה שאנחנו רבים לפעמים על שטויות וגיליתי שהוא באמת ילד קטן (לא רק בגיל) ושאם תמיד יצאתי עם בנים הרבה יותר גדולים ממני, גיליתי שיש לכך סיבה מוצדקת. בנים בגיל שלי עדיין ילדים.
קיצר מקווה שיהיה טוב מתישהו... ואני אכתוב פה גם דברים שמחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
