בעיה מאד גדולה של הרבה אנשים זה שההורים שלהם אוהבים אותם,
אתם מבינים, הם ילדים, והם מציירים את הציור הכי מכוער, וההורים שלהם אומרים להם שזה יפההההה
ואז, הם גדלים, ונרשמים לאיזה ספורט שלא תואם את הגנטיקה שלהם, ומתחרים ומקבלים מדליית השתתפותתתת!!
ואז הם מגבירים פיזיקה בתיכון ולא הולך להם, אז המורים אומרים להם, לא נורא, תוותר תירשם למקצוע דשא, שם תצליח!
והאנשים האלו גדלים,
ונותרים כאלו, שלעולם לא יסתכלו במראה ויראו פגמים,
הם מושלמים, כל חייהם אהבו והאדירו אותם והזכירו להם שהם הכי טובים
הם יכירו בחורה מושלמת ולא יחשבו לרגע להתפשר בשבילה על משהו מעצמם
לא יחשבו לרגע ללמוד ממנה משהו
כי הם בחיים לא עשו את זה,
ואם הם מצאו אותה, הם ימצאו גם אחרת, טובה יותר.
ואז הם גדלים וגדלים, והם כבר בני 35
ובמקרה הטוב הם עדיין גרים עם אמא, שממשיכה לפנק ולכבס ולהאכיל,
אמא שלא מבינה שאם היא לא תגיד לו עוף מהבית לך תסתדר לבד ותמצא אישה - לא יהיו לה נכדים
ואין להם שום מחויבות וטוב להם - לגיטימי
ואז הם מתעוררים בגיל 45
ואין להם אהבה, אבל הם כבר הפנימו שהם לא צריכים, הם הכי טובים לבד עם עצמם
והכי קשה לוותר על המרחב האישי בשלב הזה
ובמקרה הטוב אמא עדיין בחיים, עדיין מכינה ארוחות.
ומאוחר מידי, הם נזכרים שהם פיספסו את הרכבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hermess