Pandora Box

יש לו איזה חיילת אחת,

הוא סיפר לי שהיא כתבה לו ש"צ בוצאפ

וזה לא אמור להיות כי הוא המפקד שלה והם עדיין בחצי דיסטאנס

אז הוא קשר לה את היד לרגל באזיקון

מבחינתו זה מצחיק

מבחינתי היא מתה

לא, באמת, כבר יש לי תוכנית..

העניין הוא, שגברים הם תמימים,

"לא... זה בצחוק"

בצחוק זיבי שלי,

אני עשיתי את אותם מהלכים כדי להשיג תשומת לב של איזה קצין שהייתי דלוקה עליו כשהייתי חיילת.

והעניין הוא,

שאני יודעת מה אני שווה,

אני יודעת שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי,

שאני עומדת איתן על שתי רגליי,

ואם ארצה, לא אצטרך להסתדר בכוחות עצמי למשך הרבה זמן, אם-אתם-מבינים-למה-אני-מתכוונת

היה את אותו סיפור עם מישהי מהסגל שלו,

אז פשוט הלכתי לנטרל את המטרה,

ראיתי שהבחורה לא מהווה איום וגרמתי לה להעריץ אותי.

הכל קטן עליי.

ועדיין הסיפור הזה מעצבן כי זה כמו שאני אהיה הלביאה הכי גדולה וחזקה בספארי

וישימו אותי בכלוב בנפרד מכולם

אני לא יכולה לבוא לחיילת שלו, להיות אני, ושהיא תבין שאין לה סיכוי להתחרות איתי,

בשום סיטואציה אידאלית אני לא הולכת לפגוש אותה באזרחות ולדבר איתה סתם ככה..

אבל זה לא משנה כבר .. העבירו אותה בדיוק לגבול בעירק @_@ (לא הייתי אני *פרצוף תמים*)

#זה_לא_שחצנות_אם_זה_נכון

מבוגר,

שיער שיבה,

נסיון חיים מאד עשיר,

בלי טבעת על היד,

אולי הייתה לו אישה והתגרש,

אולי מעולם לא הייתה..

אמר לי "אין דבר כזה אהבה, אני לא מאמין בזה"

"יש אמון, יש הבנה. אהבה אין"

כנראה שמי שלא חווה את זה לא יודע.

אי אפשר להסביר במילים,

אולי זו רק כימיה, וזה נמשך 4 שנים בלבד,

אולי רק 4 דקות,

אבל ברגע שאתה מרגיש אתה יודע- ואי אפשר להתכחש לזה,

רגש חזק, שנותן לך כוח להזיז עולמות, להאמין שאתה בלתי מנוצח,

אי אפשר להתכחש לזה.

הוא יפה נפש כזה,

היפי עם ראסטות,

קצת צנום,

אולי בגלל כל הסמים שעשה..

התאהבתי בו כי הוא טס להודו לכמה זמן,

אהבה טיפשה כזאת, בגלל שהוא נוסע,

הרשתי לעצמי, כי, הוא נוסע..

לא באמת אהבתי אותו,

אבל רציתי.

הוא עשה סמים, לא לידי, אבל עשה,

וזה עשה משהו לנשמה שלו, ככה שרציתי להסתכל פנימה,

אף פעם לא ניסיתי, רציתי את החוויה בלי החומר,

כשהסתכלתי לתוך הנשמה שלו,

חוויתי, את האושר הזה, שהוא חווה, כשהוא ניסה.

הנפש שלי אהבה אותו,

הוא היה כל כך צבעוני,

עולם אחר ממה שהכרתי,

לא ממהר לשום מקום, הזמן מונח לו על כף היד,

בן אדם שחי כדי לחיות ולא כדי לשרוד עוד יום,

וכשהוא הסתכל לי בעניים וחייך, ראיתי את הנשמה שלו,

נשמה יפה כל כך,

הוא החזיק לי את היד והיה משהו חזק מאחורי זה.

והוא לקח אותי לים לראות שקיעות,

וטיילנו עם הכלב שלו בשדות,

הנפש שלי אהבה אותו.

עזרתי לו לארוז את התיק להודו,

הוא רצה יותר,

הוא שאל אותי אם אני אחכה לו,

ואמרתי שלא.

הוא לא היה מאריג' מטיריאל.

ולא רציתי לגרור את זה סתם.

אז שחררתי אותו לנפשו.

הוא טייל, טייל הרבה, ראה עולם וחזר.

כשהוא חזר הוא מצא אותי,

אבל הלב שלי עדיין היה טרוד מאחד שבילבל לי אותו עוד הרבה לפניו.

וזה לא קרה בינינו.

אבל הנפש שלי זכרה אותו.

היה לו מקום אצלי.

אחריי שלא דיברתי איתו שנים, והוא הספיק לטוס ולראות עוד חצי עולם מאז,

ראיתי בפייסבוק שהוא גילח את הראסטות.

איפשהו במקום קטן בנפש שלי משהו צרם.

זה היה כל כך סימן ההיכר שלו.

אנשים משתנים.

והאנשים שהתאהבתי בהם,

אני מתגעגעת לרגשות שהם עשו לי.

קצת אושר מעורבב עם קצת כאב והרבה הרבה חופש.

הם לא אותם אנשים היום..