למרות שיום העצמאות זה החג שאני הכי אוהבת, החג שממלא אותי בגאווה ואושר,
השנה קצת קשה לי להתנתק ככה מיום הזכרון,
ב 180 מעלות מעצב מוחלט לשמחה,
אולי כי רוב הסיכויים זה היום זכרון האחרון שלי על מדים,
ויש מין תחושה של אי מיצוי שלמרות שהייתי כמה פעמים בהר הרצל במדים,
עוד לא עמדתי שם ליד קבר של חלל ביום הזכרון..
~~~
עם היד על הלב, אני לא יודעת מה זה לאבד מישהו קרוב,
אני מקווה שלעולם לא אדע,
הלב שלי נקרע מהמחשבה שאני עלולה לאבד את האדם היקר לי מכל,
הרי הוא עכשיו בגבול סוריה, מגן על המדינה,
ורק לפני כמה ימים ירו על המוצב שלו טילים,
ואין לו בכלל קליטה והוא כותב לי פעם ביום
ואני דואגת..
אבל אני לא מכירה את הכאב,
אני יכולה לשער, אני יכולה לנסות להזדהות,
אני מתארת לעצמי מה מרגישה אמא שרואה מהעינית של הדלת אנשים במדים כחולים,
מה מרגישה אישה עם תינוק ביידים שמודיעים לה שבעלה לא ישוב הבייתה..
אני יכולה לבכות שעות,
שעות ..
אבל אני לא מכירה את הכאב,
אני לא חושבת שמי שלא איבד- יודע
אני מקווה שלעולם לא אכיר,
לעולם לא אדע,
מקווה שאף אחד לא ידע יותר,
שכל סיפורי הגבורה יהפכו לזכרונות כואבים בעבר
ולא יהיו לנו סיפורים חדשים,
לא יהיו עוד חלקות אדמה חדשות בבתי העלמין הצבאיים.
אני לא חושבת שאפשר להתגבר על אובדן של בן אדם קרוב,
אבל אני מאמינה שמה שמחזיק אותך זה להעביר את סיפור הגבורה שלו הלאה,
ואני מקשיבה, מקשיבה ומתרגשת, מכבדת בעיקר
ואני מצדיעה בצפירה,
ואני מצדיעה לדגל,
כי בזכותם יש לי את היכולת הזו,
להצדיע לדגל שלי, במדינה שלי, בגאווה על מדים של צבא הגנה לישראל.
בזכות אלו, שנתנו את חייהם למען בטחון המדינה.
יהיה זכרם ברוך.
"ורק משתי מילים אני הכי פוחד: הראשונה היא "שם" , השניה "נהרג" "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hermess