הוא יפה נפש כזה,
היפי עם ראסטות,
קצת צנום,
אולי בגלל כל הסמים שעשה..
התאהבתי בו כי הוא טס להודו לכמה זמן,
אהבה טיפשה כזאת, בגלל שהוא נוסע,
הרשתי לעצמי, כי, הוא נוסע..
לא באמת אהבתי אותו,
אבל רציתי.
הוא עשה סמים, לא לידי, אבל עשה,
וזה עשה משהו לנשמה שלו, ככה שרציתי להסתכל פנימה,
אף פעם לא ניסיתי, רציתי את החוויה בלי החומר,
כשהסתכלתי לתוך הנשמה שלו,
חוויתי, את האושר הזה, שהוא חווה, כשהוא ניסה.
הנפש שלי אהבה אותו,
הוא היה כל כך צבעוני,
עולם אחר ממה שהכרתי,
לא ממהר לשום מקום, הזמן מונח לו על כף היד,
בן אדם שחי כדי לחיות ולא כדי לשרוד עוד יום,
וכשהוא הסתכל לי בעניים וחייך, ראיתי את הנשמה שלו,
נשמה יפה כל כך,
הוא החזיק לי את היד והיה משהו חזק מאחורי זה.
והוא לקח אותי לים לראות שקיעות,
וטיילנו עם הכלב שלו בשדות,
הנפש שלי אהבה אותו.
עזרתי לו לארוז את התיק להודו,
הוא רצה יותר,
הוא שאל אותי אם אני אחכה לו,
ואמרתי שלא.
הוא לא היה מאריג' מטיריאל.
ולא רציתי לגרור את זה סתם.
אז שחררתי אותו לנפשו.
הוא טייל, טייל הרבה, ראה עולם וחזר.
כשהוא חזר הוא מצא אותי,
אבל הלב שלי עדיין היה טרוד מאחד שבילבל לי אותו עוד הרבה לפניו.
וזה לא קרה בינינו.
אבל הנפש שלי זכרה אותו.
היה לו מקום אצלי.
אחריי שלא דיברתי איתו שנים, והוא הספיק לטוס ולראות עוד חצי עולם מאז,
ראיתי בפייסבוק שהוא גילח את הראסטות.
איפשהו במקום קטן בנפש שלי משהו צרם.
זה היה כל כך סימן ההיכר שלו.
אנשים משתנים.
והאנשים שהתאהבתי בהם,
אני מתגעגעת לרגשות שהם עשו לי.
קצת אושר מעורבב עם קצת כאב והרבה הרבה חופש.
הם לא אותם אנשים היום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hermess