Sophie says she’s really trying, problem is-Sophie's lying

אנשים שואלים אותי למה אני בדכאון.

ואין לי תשובה לזה.

אנשים חושבים שאני מגזימה, עצלנית, כבדה... ״צומי״ וכו׳ וכו׳

הם לא אומרים את זה,

אבל אני יודעת שזה מה שהם חושבים.

לפעמים אני מרגישה כאילו שיש סיבה,

ואני פשוט לא יכולה לזכור.

כאילו שפעם חוויתי משהו שיום אחד יחזור אלי ויכה בי

ואז אני אבין הכל.

אולי אני פשוט רוצה שזה יקרה,

כי אז יהיה לי הסבר למה אני בדכאון.

בסך הכל זה לא יהיה מאוד מוזר,

זה אופייני לי לחלוטין להדחיק.

אני מאוד טובה בזה.

ובשילוב עם דברים נוספים,

נמחקו לי תקופות שלמות בחיים.

לא צריך לאהוב להיות לבד, בשביל לרצות להיות לבד.

אני לא רוצה לרצות להיות ביחד.

אני חושבת שאני מפחדת מהביחד אפילו יותר מהלבד.

עם כמה שרע לי ככה,

זה הדבר היחיד שאני מכירה ואני מפחדת מכל שינוי.

אני תמיד מנסה לשכנע את עצמי שיותר טוב לי לבד.

אבל זה כל כך קשה להיות לבד.

זה היה לילה מוזר, ואני לא לגמרי יודעת למה.

ורק בסוף שלו עלה לי המשפט הזה לראש.

כי באמת לא צריך לאהוב להיות לבד, בשביל לרצות להיות לבד.

ולא צריך לרצות להיות לבד, בשביל להחליט להיות לבד.

וההחלטה היא סוג של רצון..

אז אני ממשיכה להיות לבד. לנצח.

אני לא צריכה אף אחד בעולם הזה,

בדיוק כמו שאף אחד לא צריך אותי.

המחשבות על המוות לא פוסקות.

ואני עייפה.

כל כך עייפה.

עייפה מהחיים האלה,

מהמלחמה האינסופית, 

מהעצב הזה שיושב על הורידים,

מהידיים ששורפות וזועקות לדם,

מהבדידות שחודרת עד לעצמות.

פשוט עייפה,

כל כך עייפה.