יש לילות שבהם אני שוכב במיטה וחושב שכן,

יום אחד אני הולך להיות מישהו ולעשות דברים חשובים ולהוכיח לכולם שהם טועים.

ויש את הלילות שאני רוצה ללכת החוצה ולעשן ולשתות ולדקור את עצמי עם מחטים ולשים זין על העולם ולהתעלם מכולם ומהכל.

אבל זה בסדר להיות עצוב. זה נחוץ. אולי אני ארשה לעצמי לעשות זאת, ואז זה יגמר ויתחיל שוב,

ואז יום אחר הכל יסתדר ויהיה טוב, שוב. זה בסדר.

אבל לא הרגשתי קושי כזה כבר חודשים.

אני לא לגמרי בטוח מה לעשות עם עצמי עכשיו.