מאז שגיליתי על המחלה הגנטית שלי, החיים שלי הסתבכו לגמרי.

למעשה, מאז שנולדתי החיים שלי הסתבכו לגמרי. הלב שלי תמיד היה חלש.

אפשר להגיד שאני חי על תרופות, והגוף שלי פיתח הפרעת אכילה משל עצמו.

אני לא יכול לאכול יותר מידי, אבל הגוף שלי לא מרגיש רעב. המשקל שלי צונח אבל הגוף שלי תקין.

לחם עם קצת חמאה ופחית בירה עושה את העבודה. אפילו שאחי ואישתו מכריחים אותי לאכול.

אני מוצא את עצמי עוטף את החיים שלי בתירוצים...נמצא במעגל אחד שחור שאני לא יודע מה הוא.

אני לא מדוכא, לא, אני לא אחוז שום דיבוק יותר. אבל אני מרגיש כאילו שוכן בתוכי משהו זר.

משהו... לא מרגיש טוב. למה אני לא יכול להבין את עצמי?

מה שלא יהיה, אני בקרוב הולך לטייל בחוץ. מצאתי לעצמי עם מי להסתובב אחרי כל השנים האלה.

אבל אני יודע שאני לא צריך להסתובב איתם. האישיות שלי נעלמת יחד עם המעשים שאני עושה.

הלכתי לרופא וביקשתי תרופות לשינה, ולא הצלחתי לשכנע אותו.

למעשה אני לא באמת צריך אותן...הם ביקשו ממני להשיג אותן.

שיט. אני מרגיש כאילו שאני הולך ונעלם.