אמא שלי תמיד אומרת את המשפט "כמה שאתה יודע פחות, ככה אתה יושן יותר טוב.", אני הבנתי שזה אחד המשפטים הכי חכמים שנאמרו. 

אולי אני יושנת מצויין בלילה, אבל זה רק כי אני מותשת. 

אני התחלתי להעריך את החיים שלי הרבה יותר ממה שהערכתי, התחלתי יותר לחייך ולקום בבוקר עם חיוך. (טוב לא באמת, כשאני קמה אני די רוצה לירות במישהו, אבל אחרי שאני שותה את השוקו שלי אני מתחילה לחייך.) 

אבל, אני עדיין לא יודעת מה לעשות. אני דוחה דברים ומקווה שיהיה טוב, אף לא לוקחת את הדברים לשליטה שלי ולהחלטה שלי. לפחות הפעם לא. 

אני כבר שישה חודשים עם אותה הבחורה. שלושת החודשים הראשונים שלנו נראו מדהים בהתחלה, "לנצח" אמרנו אחת לשניה. כבר אז שנאתי להגיד את זה, כי ידעתי שזה הכל שקרים, אבל לא היה לי נעים לא להחזיר לה את התשובה שהיא מחכה לה. 

אז איפה הייתי? אה כן, בשלושה החודשים הראשונים נפגשנו פעם-פעמיים בחודש. זה עוד היה סוף שנה שעברה- תחילת החופש הגדול. אפילו הייתי אצלה בבית, אחרי מריבה עם ההורים והתחננויות שיסיעו אותי לעיר שהיא 40 דקות מהעיר שלי. אני גם פירסמתי על זה פוסט פה מתישהו אם אני לא טועה (אל תתפשו אותי במילה, אני סנילית לגמרי). והפעם האחרונה שנפגשנו היתה גם לפני חודשיים או שלושה. לא האמנתי שהנשיקה שלנו ברכבת היתה האחרונה עד עכשיו. שניתו עמוסות נורא, גרות בערים יחסית רחוקות וכן... אני חייבת להודות שמפה לשם אני מסתכלת לצדדים. כשאני שומעת שירים אני לא חושבת רק עליה. לפעמים אני בוחנת בנים ובנות אחרות. וכשמגיעה השיחה על זה שהתחרקנו אני מתחמקת, כי ברגע הזה אני מתחילה לחשוב על איך אני אהיה בלעדיה, כשאני כבר בעצם לבד. לבד בהכחשה. 

אני לא יודעת אם אצלה זה אותוו הדבר או שהיא באמת עדיין אוהבת אותי, יש בי צד שמקווה שהיא כן אוהבת אותי, אבל כשחושבים על זה... אולי יהיה לי עדיף שהיא תעשה את המהלך ותגיד שהכל באמת השתנה ואין דרך להחזיר את הזמן אחורה?
אני באמת מקווה שהיא לא תראה את הפוסט, כי לפעמים היא מסתובבת בין בלוגים של אנשים. או שלפחות מישהו שמכיר את שתינו לא יראה את זה. או שאולי כן כדאי שהיא תיראה?

אני מבולבלת, ולא יודעת מה לעשות.

דרך אגב, כל חצי השנה הזאת, ההורים אפילו לא ידעו שיש לי חברה. הכל היה בסתר ובארון. מה שעשה הכל עוד יותר קשה.

אוף.