זאת שאלה שמטרידה אותי יותר מדיי.

יש לי נטייה לחשוב יותר מדיי צעדים קדימה.

אני זוכר שפעם הייתי לוקח את הסוכריות הפחות טעימות בשביל שישארו לי הטעימות בסוף,תמיד חסכתי כסף כדיי שבעתיד אני אהנה ממנו ותאכלס אני לא משתמש בו,יש לי 7 אלף שקל (לא עבדת יום ואין לי מושג איך זה הצטבר).

עכשיו אני עסוק בשאלה ,מה אני אוהב? 

הרי האולטימטום העכשוי שלי זה לעבוד במה שאני אוהב (או לעשות הרבה כסף בתקופה קצרה) ,מה אני אוהב שאני יכול לקדם ולהבטיח את חיי הכלכליים העתידיים?

הרי תיפוף זה לא מקצוע יציב כל כך.

אני אוהב ליצור דברים,לחשוב על רעיון חדש ולתכנן,אבל זה גם לא יציב, ואם זה לא יציב אז אני לא מבטיח את עתידי ואז אני אולי סתם אעבוד לחינם והתחנה האחרונה זאת התאבדות. 

וזהו ,אין לי עוד משהו שאני אוהב,כלומר יש אבל זה בעיקר אהבת ידע כללי,לא יודע אם העמקה תהיה מהנה בשבילי.

לחשוב על זה זה מדכא נורא,למה לא לוותר מראש?

זה מדכא ומתסכל,אני שונא חוסר יציבות.

אני חושב שלא חוויתי מספיק או שלא שמתי לב במה אני נהנה אלא התמקדתי במה אני סובל ואיך לנפות את זה.

החלטתי שאני לוקח את הבצפר בקלילות,עושה מה שחייב/קל ומה שאני נהנה בו,גם אם זה יתרום לי אגורה לעתיד,אולי יפחית לי לחץ ויפתח לי את העיניים.

עדיף לקחת את זה בקלילות מאשר להיות בלחץ שבקושי מצליחים לכתוב בו , לא? (לא שאני כותב ברור גם ככה)

אני החלטתי כבר.

מטרה:שיהיה לי טוב

דרך: לעשות מה שאני אוהב ולהתפרנס מזה,מזה שווה כסף שלא נהנים ממנו?

אולי אני פונה לאופק טוב יותר