אני מרגיש שאין פואנטה לחיים, לך תעשה מה באלך,ואחרי זה אנשים קורעים תתחת בשביל קצת לשרוד,מזה עוזר להם? חבורה של מטומטמים.

זה נראה לי דפוק,ותמיד חייתי בהגשה של מטרה,אני אסיים לימודים צבא ואז? זהו,אין ממש מטרה,ואני לא אציב לי מטרה,זה דפוק.

לא רואה פואנטה.

כבר חשבתי על זה בעבר אבל לא סגרתי פינה,וזה מה שקורה שלא מטפלים בחורים האלה.

ואושר זה לא פואנטה,זה זמני,זה קשה להשגה,ואני לא מוצא את האושר בדברים הקטנים.

אני רוצה להתאבד , ולא אכפת לי מאחרים ולא אכפת לי מהעתיד ,אכפת לי מעכשיו.

נמאס לי מהכל,באלי סתם לצפות משהו להתכתב קצת וזהו,ואני כל כך עייף,כל היום עייף וכל היום במיטה.

אני סתם עצוב...

אני רוצה מוות "נקי" ,הוא פחות מפחיד,לקחת משהו ולמות זה קשה לתפיסה,הרבה יותר קל ככה.