בזמן האחרון אני מתחיל להיות יותר מודע לצומי שאני צורך,זה ממש הכרחי בשבילי ,זה הכרחי לכולם.

היו לי כמה תהיות על כך שאולי אני אובדני בשביל צומי בצורה לא מודעת,למרות שהרעיון הזה לא עבר את ה10 דקות שלו בשביל לעוף ולהפסל.

זה נראה נורא דבילי ואימואי שאני מדבר על זה,אבל מוזר שזה הצורך הכי בסיסי שלנו והוא בושה לדיבור ועוד יותר להראות שצריך אותו.

הרבה מהצומי שאני מבקש הוא לא מודע בכלל, לא יצא לי לחשוב שאני צריך צומי מרוב שזה נראה מובן מאילו, זה בסיסי כמו אוכל ואנשים לא מבינים אותו בכלל מרוב שהוא בסיסי ושהוא מתקיים כל הזמן,הוא לא מוחשי וקשה להבין אותו מאשר להבין את הצורך לאוכל .

צומי זה משמח צומי זה מנחם וצומי זה אנחנו.

לא טוב היות האדם לבדו.