לא שנה לבלוג אלא שנה מההודעה הראשונה איתה כנראה הפעם היחידה שאני אציין זאת,למרות שזה אמור להיות ב 26/1 אבל לא פספסתי ביותר מדיי.

אני הרגשתי צורך לציין את זה,אין סיבה מיוחדת.

זה עדיין משפיע,לא נראה לי שזה יפסיק בקרוב, יצא מזה המון רע והמון לקחים.

לא משהו מיוחד,רק הבהיר דברים ולימד אותי דברים שכל אדם לדעתי לומד מקשר כזה.

אולי השפיע עליי קצת אחרת..

אני עדיין מפחד מקשרים עם אנשים בשביל לא להיות כמו קודם, אני מפחד שזה יגרום לי להיות אדם אוטומני יותר.

אני לא באמת שמח עדיין, אבל לא להיות עצוב הרבה יותר טוב .

מחשבות אובדניות הן על בסיס כמעט יום יומי,הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה בגיל הזה אלא בגיל מבוגר יותר,מהניסיון שלי תמיד שאני מסתכל אחורה אני רואה שהרבה טעיתי בדברים שהייתי בטוח בהם,אולי עכשיו אני טועה,אולי זה סתם גיל ההתבגרות,אני אחכה לגיל 18 או גיל אחר שאני ארגיש מספיק בוגר בשביל זה ושזה לא תהיה מחשבת שוו.

הבעיה הקיימת היא שאני חושב שאני בטוח אתאבד בקרוב,אני לא רואה טעם בלהשקיע,אם אני מקבל ציון נמוך לא אכפת לי אני במילא אתאבד בקרוב, רק מה שעושה לי טוב אני משקיע, הכל לא שווה את זה,אני מעדיף להשאר על הסייף זון מאשר ללכת למשהו קיצוני.

עדיין אני לא מצליח להתבטא בצורה טובה..

יצא לי להפגש ספונטנית היום עם מישהי שהכרתי דרך ישראבלוג.

הפגישה היית מוגבלת בזמן אז אין לי הרבה לכתוב עלייה ולמעשה היא לא העיקר בפוסט.

בהתחלה היה קצת נושאי שיחה אבל פתאום לא היה לי מה להגיד,וגם לה (חוץ מלהעיר לי על זה) אחר כך באוטובוס דיברתי חלש וגם לא היה לי מה להגיד ממש אף על פי שבהתכתבות אנחנו לא מפסיקים כמעט לרגע וזה נראה שיש לנו תקשורת טובה,החלטתי להתכתב איתה (להתכתב עם אדם שיושב מושב ליד,דבילי לחלוטין ומוזר,מזכיר לי את הדייט של ראג'ש מהמפץ הגדול למרות שזה לא היה דייט ואין לי בעיה בדיבור עם המין השני)  אבל פתאום היה לי ממש קל להתכתב איתה,זה היה לי טבעי.

אני חושב שזה בגלל שהיינו בציבור ואני הייתי לחוץ כי זה היה נורא ספונטני ואני לא רגיל לזה,באוטובוס לא חסר אנשים וכולם שומעים , כאילו היה לי מחסום כל שהוא אני לא יודע מזה, זה קורה לי הרבה במיוחד במקומות עם הרבה אנשים,אני פשוט שותק,אני לא מצליח לחשוב על מה לדבר,אני לא יודע איך להמשיך את השיחה.

עם אנשים שאני מכיר אין לי כל כך את הבעיה הזאת,אין לי מושג למה זה קרה,אני לא חושב בעיה של ביטחון עצמי.

אני כן הצלחתי להתכתב אבל להוציא מהפה נראה לי בלתי אפשרי.

אני משקר שאני כותב את הכותרת הזאת,היא לא נכונה,אבל המצב הוא כזה.

אני אסביר,הטבע של חלק גדול מהחיות הוא ללמוד ולחקור,כל אחד אוהב ללמוד ומי שלא משקר.

אבל הוא לא משקר,אחרי כמה זמן שהייתי בכיתה א' פשוט שנאתי ללמוד (אפשר לחשוב כמה למדתי) ,זה מדכא ללמוד ככה ועוד הרבה גם לא אוהבים ללמוד ככה .

אף אחד לא אוהב ללמוד ככה וכל תלמיד כמעט במערכת החינוך לא אוהב ללמוד,בשביל הרוב זה עונש ללכת לבית הספר.

איפה היצר הזה נעלם? כל ילד לפניי שהוא הגיע למערכת החינוך ישמח ללמוד ,כי הוא לא חייב שום דבר,הוא לומד בשביל עצמו גם אם זה לא עוזר לו .

לא משנה כמה החומר יהיה מרתק אני לא אתעניין בו כמעט שיגיע הרגע שאני אצטרך לזכור אותו למבחן ,כל ה"קסם" נעלם וזה נראה לי עינויי.

הכל נראה לי סבל מתמיד,אף אחד לא אוהב את זה,אבל כולם חייבים.

אני כן אוהב ללמוד אבל לא ככה,אני מתקשה בלזכור את החומר ככה,אני נכנס ללחץ ולדיכאון שאני מתחיל,זה נראה לי כל כך מיותר,זה דברים שאם אני הייתי יודע עליהם לפניי זה שהם קיימים הייתי מחפש עליהם מידע לבד,אבל כל עניין נעלם פתאום.

ואז נוצר דור שלימודים זה חובה ודבר רע ולא הנאה.

יש לי בעיה מוסרית עם פורנו BDSM (וגם פורנו בכללי אבל פחות,BDSM=סאדיסזם ומזוכיזם),אומנם השחקנית מסכימה לכך אבל האם היא סובלת באמת או נהנת מהסבל?

אני כן אוהב את זה וזה כן מהנה לי אבל השאלה הזאת "מכה" בי כל פעם שאני רואה את זה,אומנם אני מגדיר את עצמי סאדיסט אבל אני מפריד בין חרמנות למוסריות,כמובן שבזמן שאני צופה אני פחות מתעסק בזה ובהתחלה לא התעסקתי בכלל מרוב הריגוש של הדבר החדש שמצאתי אבל עכשיו זה מתחיל להעיק עליי גם בזמן הצפייה,לדעתי מוסריות הרבה יותר חשובה מיצרים עכשויים (לא לצורך השרדות) ואני נתקל במצב שאני מרחם על השחקניות וזה  מוריד לי הרבה מההנאה בצפייה.

אני לא רוצה להפסיק כי סוף סוף אני נהנה מפורנו אבל אני לא רוצה להשתתף בגרימת סבל נפשי לאנשים גם אם אני לא עושה זאת, זה מרגיש לי קצת רע אחר כך וזה דיי מתגבר והורס את ההנאה.

מצד שני כמעט כל פורנו זה התעללות גם אם זה לא נראה ככה,רק שאני לא ארגיש רע על זה,אולי אם אני אצא מנקודת הנחה שקרית שהן נהנות יהיה לי טוב יותר בזה.

מה לעשות? /: