רציתי לכתוב משהו אחר,אבל אני עצוב מדיי בשביל לכתוב את זה.

כל הזמן יש לי מחשבות לא מודעות שאני "תופס" אותם ,ולפעמים יוצא לי "סביך" של מחשבות שלא קשורות בשיט.

אני חושב על איך אני אתאבד בגיל 18,האם לשרת בשביל הרובה? או שבעצם יש משהו אחר,האם זה ישתנה ואולי אני קצת דופק לי את החיים העתידיים,אולי תהיה לי סיבה שתלוייה באדם להשאר שאפשר להגיד שאני פחות או יותר מרחם עליו (כנראה אישה) אם יש לה מצפון, TOO MUCH לחשוב,וזה חוזר כל הזמן ,למה אני חושב על זה???

לא משנה מה,אני תמיד ארצה להתאבד,גם אם החיים שלי יהיו הכי טובים בעולם אני ארצה,כל סיבה שתהיה לי להתאבד היא תירוץ זול,חוץ מסיבה אחת,אולי שתיים,אני מפחד מהעתיד,שאני לא אחיה על פי אחת הדרכים שעיצבתי "מזה חיים טובים",אני מפחד שהכל סתם,אבל אולי לא,אולי זה עוד תירוץ זול.

אולי הסיבה האמיתית היא שאני בקטע מפגר של גיל ההתבגרות ,אבל הוא נמשך יותר מחצי שנה.... זאת התהיה הכי מבוססת שלי,בגלל זה אני משאיר החלטה של להשאר בחיים לגיל מבוגר יותר.

אני לא מוצא סיבה אמיתית לזה...

DO YOU EVER FIND YOURSELF ASKING THE QUESTION WHY YOUR HERE 

OVER AND OVER 

 FOREVER MENTALLY UNSTABLE THOUGHTS KEEP YOU AWAKE

כנראה יהיה בזמן הקרוב פוסטים לא יותר מדיי חכמים (כמו זה) כי אני לא מרגיש טוב ואז יוצאים לי פוסטים מפגרים (כמו זה). 

 רשימת דברים מגניבים וכנראה שאני לא אשיג בזמן הקרוב לפחות:

כפפות אש:

את הדבר האדיר הזה (לא את הדולפינים!)

ONE WHEEL 

אין לי מושג איך זה עובד (אולי זה משמיע רעש בתדר נמוך ואז לא שומעים רעשים מבחוץ ואת הרעש של המכשיר לא שומעים)

משקפיי מציאות מדומה (או משהו דומה)

מכור לדברים כאלה

וכמובן:

אולי לא בעצם חחח.

משהו בי שונה או שאני חיי בסרט (האפשרות השנייה נראית לי יותר טובה למקרה הזה).

זאת הפעם השנייה בשבועיים האלה שמבקשים ממני אש (ברחוב),ואף פעם לא ביקשו ממני (ואני לא יוצא כמעט מהבית חוץ ממינימום מסויים).

אני לא מוצא לזה ממש סיבות,אולי צורת הליכה? לא ממש נראה לי...

אולי הכלום זיפים שיש לי? כי לא היה לי כוח לגזור אותם (אין לי כוח לגלח וגם זה אחלה תעסוקה שמשעמם) אז יש לי קצת ,אבל בקושי רואים את זה,וגם בפעם השנייה ביקשו ממני בערב ומרחוק יחסית אז בטח לא ראו אותם,לא נראה לי שזה זה.

למה זה מטריד אותי בכלל???

#חיי_כעבריין

זאת שאלה שמטרידה אותי יותר מדיי.

יש לי נטייה לחשוב יותר מדיי צעדים קדימה.

אני זוכר שפעם הייתי לוקח את הסוכריות הפחות טעימות בשביל שישארו לי הטעימות בסוף,תמיד חסכתי כסף כדיי שבעתיד אני אהנה ממנו ותאכלס אני לא משתמש בו,יש לי 7 אלף שקל (לא עבדת יום ואין לי מושג איך זה הצטבר).

עכשיו אני עסוק בשאלה ,מה אני אוהב? 

הרי האולטימטום העכשוי שלי זה לעבוד במה שאני אוהב (או לעשות הרבה כסף בתקופה קצרה) ,מה אני אוהב שאני יכול לקדם ולהבטיח את חיי הכלכליים העתידיים?

הרי תיפוף זה לא מקצוע יציב כל כך.

אני אוהב ליצור דברים,לחשוב על רעיון חדש ולתכנן,אבל זה גם לא יציב, ואם זה לא יציב אז אני לא מבטיח את עתידי ואז אני אולי סתם אעבוד לחינם והתחנה האחרונה זאת התאבדות. 

וזהו ,אין לי עוד משהו שאני אוהב,כלומר יש אבל זה בעיקר אהבת ידע כללי,לא יודע אם העמקה תהיה מהנה בשבילי.

לחשוב על זה זה מדכא נורא,למה לא לוותר מראש?

זה מדכא ומתסכל,אני שונא חוסר יציבות.

אני חושב שלא חוויתי מספיק או שלא שמתי לב במה אני נהנה אלא התמקדתי במה אני סובל ואיך לנפות את זה.

החלטתי שאני לוקח את הבצפר בקלילות,עושה מה שחייב/קל ומה שאני נהנה בו,גם אם זה יתרום לי אגורה לעתיד,אולי יפחית לי לחץ ויפתח לי את העיניים.

עדיף לקחת את זה בקלילות מאשר להיות בלחץ שבקושי מצליחים לכתוב בו , לא? (לא שאני כותב ברור גם ככה)

אני החלטתי כבר.

מטרה:שיהיה לי טוב

דרך: לעשות מה שאני אוהב ולהתפרנס מזה,מזה שווה כסף שלא נהנים ממנו?

אולי אני פונה לאופק טוב יותר